 |  |  |
|---|---|---|
 |  |
הפסטיבל / גלעד סליקטר
אוצרת: מיכל בוננו
במשך שנים רבות, הפסטיבל הפך לגביו לזיכרון מודחק, מושתק, לא מדובר, שהוא רוצה, אבל לא יכול, לשכוח. בשנים האחרונות הוא מוצא את עצמו חוזר אליו שוב ושוב, בדרכים שונות. הוא מנסה לכתוב, לצייר, לשחזר מה היה שם, ובעיקר מנסה להבין - איך הוא רוצה לספר את הסיפור הזה?
במקביל לרצון לספר את הסיפור באופן מסודר, נרטיבי, בפורמט של רומן גרפי, כמו שהוא יודע לעשות, גלעד מבקש בתערוכה להתייחס לאירוע באופן חופשי, אסוציאטיבי, כמעט אימפולסיבי, באמצעות הרישום והחומר, הכתם והקו. הוא מנסה לדלות שברי זיכרונות בדרכים שונות, לחזור אחורה בזמן ולהתבונן באירוע דרך העיניים של הנער שהוא היה.
איך אפשר לתפוס ולאחוז בזיכרון? לחוות אותו מחדש? לנסות לבטא בנאמנות את מה שהיה? מצד אחד, קיים הצורך לספר באופן מפורט - מי הייתי, מה עשיתי, מה ראיתי... ומצד שני, ישנו הרצון לתת ביטוי לתחושות נשכחות, לרגעים קטנים שמבליחים בזיכרון, בלי להסביר או להתחייב לנרטיב.
כמספר סיפורים מיומן גלעד מבקש להתעכב על הפרטים, שיעזרו לו לפרוש את התמונה כולה: התפאורה, המשמשת כרקע להתרחשות – הנוף המדברי החשוף על הצמחייה שבו, שורות השיכונים, העיר שנדמית ריקה ונכבשת בהדרגה על ידי חבורות של צעירים, ואז, ההתרחשויות עצמן והדמויות שלוקחות בהם חלק - חלקם מוכרים לו ומתוארים בדיוקנאות מקרוב, ואילו האחרים מתוארים ממרחק, בקווי התרשמות מהירים, מלאי חיים והבעה.
תהליך העבודה, מקביל לתהליך ההיזכרות - גלעד מתחיל בזיכרונות הידועים, אלה שכבר חזר ועסק בהם, הוא מעבד אותם במחשב לכרזות גדולות, בשפה הגרפית המוכרת שלו, ותוך כך מעבד גם את החוויה והופך אותה לסיפור חזותי, מתומצת ואפקטיבי. רק מאוחר יותר, תוך כדי עבודה, הוא עוזב את המחשב, חוזר לרישום הידני, ומעלה באוב פיסות זיכרון - קטע נוף, חיבוק, נסיעה באוטובוס, שיחת טלפון הביתה. הפורמטים שהולכים וקטנים הופכים בהדרגה לאוסף של פְ ַרגְ מֵ נְ טים אינטימיים, איורים מקוטעים, לא גמורים, נגיעות של כתמים בפנדה וקווים בדיו.
גלעד עובד בשכבות – מניח כתם צבעוני על דף נייר ומעליו, על דף של פרגמנט, רושם קווים בדיו שחורה. הפרגמנט השקוף למחצה עוזר לחבר בין הקו לכתם, אבל תוך כך גם מעמעם את הצבעוניות וגורם לריחוק, שהולם את מעשה הזיכרון. בעבודה על נייר הפרגמנט באה לידי ביטוי מערכת היחסים האמיצה בין הקו לכתם, שמאפיינת בדרך כלל את השפה החזותית שלו ונוכחת גם באיורים במחשב. כאן היא מקבלת ביטוי פיזי של ממש: הכתם בשכבה התחתונה, הוא הבסיס, ובשכבה מעליו - הקו, שנותן גיבוי בעת הצורך, מחדד ומדגיש פרטים. אבל הכתם הוא הגיבור הראשי, זה שמניע את הסיפור.
ולבסוף, הבחירה הצבעונית מספרת את כל הסיפור - ההדפסים הגדולים, המלנכוליים, עושים שימוש בשני צבעים מנוגדים, צהוב וכחול, ומדגישים את הדיסוננס שלא ניתן ליישב, בין שמחה לעצב, בין אורות לצללים, בין פסטיבל לאסון. "לפעמים כששורה עלינו הרוח, עולים וצפים על פני השטח זיכרונות, דברים שאבדו כבר בתהום הנשייה. אך האם לא ייתכן, כך אני תוהה לעיתים קרובות, שהדברים שחשנו בעוצמה כה רבה מתקיימים וחיים באופן עצמאי ולא בחובנו בלבד? [...]
אני חשה שרגש חזק מוכרח להותיר אחריו עקבות, וכל שאנו צריכים הוא לגלות כיצד ניתן לחבור אליו מחדש, כדי שנהיה מסוגלים לשוב ולחיות את מלוא חיינו מההתחלה."
(וירג'יניה וולף, רישום של העבר, מאנגלית: אנה הרמן, הוצאת מודן)
-------
גלעד סליקטר הוא מאייר, יוצר קומיקס ומרצה ישראלי, יליד 1977, המתמחה בקומיקס אוטוביוגרפי ודוקומנטרי. עבודותיו מתפרסמות בארץ ובעולם, וספריו, בהם צו 8 ו-ערד 95, עוסקים בזיכרון אישי, חוויות צבאיות והתבוננות פנימית, תוך שילוב בין איור עדין לנרטיב רגשי.
-------