קאט CUT / ליאור גריידי • כרמלה וייס • דקל חברוני • איילת השחר כהן • תיאו מייקל • בועז קדמן • יון שביט

אוצר: אבשלום סולימן 

​

ב-1919 יצרה האנה הוך (Hoech) הגדולה את "לחתוך בסכין המטבח של הדאדא את תרבות ויימאר הדשנה האחרונה של גרמניה", קריאת תיגר פמינסטית, אנטי-בורגנית ואולטרה-פוליטית, שחשפה את ערוותה של רפובליקת ויימאר הקרנבלית, ואולי אף ניבאה את סופה. האם האנרגיה והחדשנות של הוך נספגה במרוצת המאה ה-20 לתוך כלכלת הדימויים של הקפיטליזם המאוחר, מבלי להותיר בה שיור? התערוכה קאט / CUT נולדה מהמחשבה אודות נוכחותו המתמשכת של הקולאז' כדרך עשייה באמנות של העשורים האחרונים. נוכחות מעין זו אמורה להפתיע אותנו, היות ובבסיסן הקולאז' והפוטומונטאז' הן טכניקות השייכות לעידן שבו שפע של דימויים מודפסים ומופצים בקנה מידה המוני הוא עדיין בגדר חידוש. בעידן ה-'0.1' של המהפכה הדיגיטלית הקולאז' מתקיים במצב פרדוכסלי של מה שהוא לכאורה מת-חי. מצד אחד, המאה האנלוגית מתה, ואיתה אמור היה להתפוגג הכוח האנרכיסטי שהיה לחיתוך הידני ולהצלבה הפיזית של דימויים. מצד שני, הפרוליפרציה של דימויים אלקטרוניים מאיימת לאיין כל רגישות לדימוי הבדיד, באופן ההופך כל דימוי לכבר-קולאז'י, ולחומר גלם במונטאז' אינסופי. הקסם הישן של הוך, ג'ון הארטפילד ושל האוונגרד ההיסטורי שהקולאז' הוא אחד מביטויו, הוא לפחות  לכאורה לא רלוונטי עוד, בעוד הכל הוא כבר קולאז'. 

​

אז למה בכל זאת? נדמה שקולאז' נוכח כעת בשני מופעים עיקריים: כסחורה המשווקת נוסטלגיה ארוזה היטב, וכמתודה של חשיבה חזותית המתעקשת על כוח ההתנגדות כעדיין רלוונטי. כסחורה, קולאז'ים מספקים הילה עוממת של יושן ושיק רטרואי כזה או אחר, תלוי באופיים של חומרי הגלם. בצורתו זו, הוא משווק לנו עבר מעוצב ונוח לעיכול, עבר כדימוי, ומשחרר אותנו מהצורך להתמודד עם ההשלכות הפוליטיות, החברתיות והאקלימיות של אותו עבר, כלומר עם ההווה הממשי ועם העתיד האפשרי. בצורתו המעניינת יותר הקולאז' הוא מתודה ביקורתית-מראש ואנרכיסטית למפרע, שההתנגדות עומדת בבסיסה: לא-סחורה, לא-יפה, לא-ציור, לא תמונת עולם מרוטשת, מוחלקת ומפתה. קולאז'ים ומונטאז'ים מהסוג השני קשורים גם בחשיבה אודות הארכיב, ואודות המשחק היצירתי המעורר את האקראי, המאולתר, והאינטואיטיבי – שלושה אל"פים החוזרים אט-אט לתחום הלגיטימי של הדיבור אודות 'האמנות'. האם באמצעות מיקוד תשומת הלב בקולאז' כצורת מחשבה, אנו חוזים גם בחזרתו של איזה מודחק קולקטיבי?

    

בתערוכה מציגים שישה אמנים.יות שלכל אחת.ד מהם.ן גישה שונה לשאלת החיתוך והצירוף שהקולאז' מציע. איילת השחר כהן מייצגת את העשייה הנקייה 'הקלאסית', שקווי החיתוך החדים שלה מצביעים על האלימות הכבושה העקרונית לפעולת הקולאז'. ארבע  העבודות הדו-ממדיות שהיא מציגה הן חלק מסדרה הנקראת "תרגילים בהימנעות", והן נוצרו תחת כללי משמעת  נוקשים: בחירה של תצלום אחד מקטלוג של ריהוט עילי המקבל תוספת של גלימה או אריג מצויר, שהכהן חתכה מרפרודוקציה של ציור רנסנסי. פיסת הטקסטיל המצוירת/מצולמת, שבמקור השתייכה לדמות של איש דת נוצרי כזה או אחר, הופכת בקולאז'י המינימליסטיים הללו לחלק גוף או לאורגניזם מופשט 'המונח' על פיסת הריהוט, כמו נתח בשר צבעוני על לוח קצבים מהודר. בשונה מהשפה הבארוקית של מרבית הקולאז'ים שלה, העבודות האלה עשויות בצמצום קיצוני. הן מצביעות על בחירה מודעת במחווה האנורקטית, המצומצמת, של חיתוך וחיבור, תוך שהכהן מוותרת על בולמיית הדימויים שהיא מדגימה בסדרות אחרות, ועל הגודש החזותי שהקולאז' מאפשר בדרך כלל. ההצבה הפיסולית שהכהן ממקמת במרכז החלל מאזכרת את עיקרון השימוש החוזר שהפוטומונטאז' מבוסס עליו. האלמנטים הפיסוליים - בעצמם סוג של רהיטים - הם גלגול שני של מדפים שהאמנית יצרה עבור תערוכתה "אם עץ נופל ביער" (2022, מוז' פתח-תקוה לאמנות. אוצרת: אירנה גורדון). תיבות העץ ירדו מהקיר, ובדומה לרהיטים המצולמים העבודות הדו-ממדיות, הן בונות מערך ארכיטקטוני המחזיק ומגן על דימויים גזורים מנייר וחפצים שונים שהאמנית  מלקטת. עבודותיה של הכהן מזכירות כי העיקרון הקולאז'י לא מוגבל לנייר הדו-ממדי, וכי הוא הלכה למעשה, עיקרון מציאות רב-ממדי. העבודה מעמדים מבטלת את הסימולטניות נטולת המשך של הפוטומונטאז' הדו-ממד, שבו כל הדימויים מופיעים בבת-אחת על גליון הנייר, ומוסיפה למערך את ממד הזמן-משך, באמצעות תנועת הגוף והסדרה של מבטי הצופה כסדרה או כרצף.  ליאור גריידי מציג לראשונה סדרה של 'לא-עבודות' שיצר על שולחן בסטודיו שהחזיק בניו-יורק ב-2008, העושה שימוש באיברים שנחתכו מתוך מדור הספורט של הניו-יורק טיימס. על אף שהטכניקה והדימויים אינם אופייניים לעשייה המאז'ורית של גריידי, מפעמת בהן רוח של תשוקה כבושה הקשורה תמיד הן לשפה והן לגוף, האופיינית למייצבים, ולעבודות הטקסט-רקמה והווידיאו שבזכותן הוא מוכּר. 30 העבודות של בועז קדמן מייצגות ארכיון של מאות ניירות שיצר מראשית שנות ה-2000 ועד היום. קדמן מייצג ֗את דרגת האפס של הקולאז': הוא מסרב ליצור תמונת עולם קוהרנטית ופנטסטית, שתי תכונות המקרבות את הפוטומונטאז' למה שמציע התחביר הסוריאליסטי. במקום להשתמש בתעתועים של קנה מידה ובמפגשים אל-טבעיים בין חפצים דוממים לדמויות אורגניות, העבודות של קדמן רומזות על הפוטנציאל של אלה כלאחר יד, ולהיפך, מדגישות את הפרגמנטריות של החלקים שנכנסו לעבודה. ביני לביני אני אוהב לחשוב על קדמן כעל אמן המגלם בכל מה שהוא עושה שכחה עצמית דאואיסטית. הקולאז'ים שלו, שהוא מבצע על דפי תלושים מספרי ישנים, מצביעים על האפשרות של משחק משועשע אין סופי כמנוע של הפעולה היצירתית. כמו בציורי דיו זן-בודהיסטיים, רוח של צחוק ואימה (שני הצדדים של הנשגב) מפעילה את החללים הריקים שממלאים אותן. הכותרות של מקצת מהעבודות – "עלי באבא סופר נובה" (2009), דג עם פה מלא פנינים (2009), פני מועדות לכוכבים (2007) – מגלות לנו שהניירות האלה שואבים את רוחם מספרי מד"ב ישנים, מפאנק-רוק ומהיפ-הופ, צורות אחרות של אמנות שהסימפול והפרגמנט הם עבורם יסודות עקרוניים. דקל חברוני הוא אמן גרפי המתמחה בדפוס רשת וידוע כיוצר פורה של פוסטרים להופעות של אמנים מקומיים ובין-לאומיים (בין השאר יצר פרויקטים להופעות של ה-Red Hot Chilly Peppers, ה-Pixies ועוד). בתערוכה הנוכחית הוא מציג שקף עשוי קרעים שהיווה את המקור לווריאציות אינסופיות בין מספר מוגבל של מוטיבים, מעין אלתור ג'זי שבועט לניקיון המוקפד ולחזרתיות המקצועית של דפוס-הרשת בין העיניים. כרמלה וייס מציגה סדרה של 'כמעט-לא-קולאז'ים', בהם הדימוי המצולם של תינוקות גזורים נעלם לתוך המחווה הציורית הנוזלית. יון שביט יצר לתערוכה קיר שה-די.אן.איי שלו גנוב מפריימים קולנועיים של במערב אין כל חדש של סרג'יו ליאונה (עבודת הקיר 'Wild West'), ומעשרות מקורות אינטרנטיים אחרים המונחים אחד על גבי השני ("Wolf").  שביט מציג את הפוטומונטאז' של הדימוי המרובד, חסר המקור, כשַּשאלה העקרונית החשובה ביותר כיום ביחס למחשבת הצילום. גלריה 8P שמחה להציג לראשונה בישראל סדרת עבודות של תיאו מייקל (Theo Michael), אמן ממוצא יווני החי ועובד במקסיקו סיטי. עבודות הקולאז' הדיגיטלי, שמייקל מיישן באמצעות חשיפתן לשמש ולחומרים כימיים שונים, נראות כמו דימויים שנכרוּ מתת-המודע של נער שגדל בשנות ה-80 על דיאטה של מדע-בדיוני, מכוניות מרוץ, פורנו וקריאה אובססיבית בכתביו של היסטוריון התרבות אבּי ורבורג.

​

אבשלום סולימן, פברואר 2023

​

___________

 

ליאור גריידי הוא אמן ישראלי. הוא למד במכללת SUNY אמפייר סטייט בניו יורק ובבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. גריידי פועל במגוון רחב של מדיומים, החל מפיסול, וידאו, ציור, וכלה בטכניקות ובחומרים מסורתיים כמו שמן זית, זהב ורקמה.

 

כרמלה וייס, ילידת 1949, חיה ויוצרת בתל אביב. חברה בגלריה השיתופית P8. בוגרת המדרשה לאמנות בית ברל ותואר ראשון בגיאוגרפיה מהאוניברסיטה העברית ירושלים. הציגה תערוכות יחיד בבית האמנים ירושלים, בית האמנים תל אביב ובגלריה P8.

​

דקל חברוני הוא מאייר ומעצב כרזות, מרצה לאיור ומנהל את הסדנא להדפס רשת במכון הטכנולוגי בחולון. הוא גם אבא. הוא אוהב מוזיקה מאוד ורוב הלקוחות שלו הם מעולם המוזיקה, כפי שציין במגזין Uncoated.

​

איילת השחר כהן (נולדה ב-4 בפברואר 1965) היא אמנית רב תחומית, עוסקת בהוראה, כתיבה, אוצרות וליווי אמנים. כיהנה כראשת המחלקה לצילום במוסררה בית הספר לאמנות ע"ש נגר ומנהלת את גלריות בית הספר. הציגה 20 תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות בישראל ומחוצה לה.

​

בועז קדמן הוא אמן קומיקס ישראלי, יליד 1971. הוא התחבר לציור וליצירת קומיקס עוד בילדותו, ובגיל 25 התחיל ללמוד במדרשה לאמנות במכללת בית ברל. הוא גם בעל תואר שני באמנות של בצלאל,. קדמן ידוע ביצירת קומיקסים חברתיים שנויים במחלוקת, המביאים סוגיות שונות על השולחן.

​

יון שביט, נולד ב-1980 בלוס אנג'לס, תואר ראשון בתקשורת חזותית – בצלאל, חי ועובד בתל אביב.

 

___________​

​

לקטלוג התערוכה

​​​​​​

צילומים: ינון כלפון

​

​