ה-מוסר-ה / מיטל איזביצקי · יעלה ברזילי · זהר ברקאי · אור דוד · בר זרמון · עידן זרמון ·  נוי לאיאני ·  עילי סקוטלסקי · מאיה פזי · מארק רוק · עודד רותם   

אוצר: אבשלום סולימן 

ליווי אוצרותי: אבשלום סולימן

ראשת מחלקת צילום: איילת השחר כהן · ראשת מחלקת אמנות מדיה חדשה: איילה לנדאו

​

ה-מוסר-ה היא תערוכת ביכורים של בוגרות ובוגרי המחלקות לצילום ולאמנות מדיה חדשה במוסררה, בית הספר לאמנות ולחברה, ירושלים. גלריה P8 שמחה לארח אסיף מתוך תערוכות הגמר של מחזור אמניות ואמנים צעירים.ות היוצאים עכשיו מירושלים. מבט כולל על התערוכה הקבוצתית החדשה מסמן שני עיסוקים מרכזיים, באמצעותם מנסחים האמנים.יות את דריסת הרגל שלהם בשדה: גוף ושפה. 

​

בהקשרה של האמנות מן העשורים האחרונים מקובל לחשוב על הגוף הפרטי כעל צומת או אתר שבו באה לידי ביטוי הספירה החברתית ככוח חיצוני המעצב את ה-אני מבחוץ. בעולמותיהם של בוגרי.ות מוסררה נראה כי הייצוג החזותי של הגוף הוא קודם כל כלי לייצוג עצמי, והם יוצקים את שאלות הזהות הפרטית שלהם.ן אל תוך הספירה של ה-חזותי באמצעות הגוף. כבעבר, הגוף שב להיות מכשיר של התייצבות-אל-מול, של הבעה עצמית, ושל ניסוח זהות. 

​

בצילומי הדיוקן העצמי שלה משתמשת יעלה ברזילי בעצמה כתשתית לפעולות פיסוליות שהיא מחוללת בתוך בית כנסת נטוש בשכונת נחלאות. עין המצלמה היא לא רק העדה המאפשרת את התיעוד החזותי, אלא גם 'אחר' גדול שלעומתו משחקים, מתחפשים ובאמצעותו מתחברים לעָבַר חסר. אור דוד מציגה עבודת וידיאו שבה הגוף המלא העולה על גדותיו משמש כמטאפורה למצב הקיומי של נפש חצויה. דוד מלבישה שקי יוטה על פניהן של הדמויות הנשיות שלה, ובהיפוך מושגי של מוסתר ונגלה מקרבת אותנו אל קיום תזזיתי וחרדתי חשוף בעולם חסר עוגן ועוכר שלווה. מיטל איזביצקי פירקה את מיצב הוידיאו-צילום שהציגה בתערוכת הגמר שלה, ובחלל הגלריה היא חושפת את מה שבהצבה המקורית הוסתר מאחורי חור הצצה. העבודה הנוכחית מחברת בין דימוי וידיאו של לׅבני תחרה בגווני עור שונים, ובין תצלום סטילס שבו, להרף עין, שני גופים יוצרים אשליה של גוף אחד. היחס אל הייצוג הגופני כאל קליפה זמנית ממשיך בעבודותיה של מאיה פזי, המנצלת את האופי האשלייתי של הדימוי המצולם הדומם ומתיכה גופים האחד לתוך השני. בעבודת הווידיאו שלה היא מתייחסת לרעיון החשיפה העצמית באופן מילולי, כשהיא מקלפת שכבות של חומר המכסות על תצלומים, מתוכם היא מציצה כדמות גברית. עודד רותם, שהפך חדר שלם במוסררה למיצב קינטי, בונה התערבות אדריכלית בחלל הגלריה שבתוכה הוא כולא את האובייקטים המטופלים שלו הרוטטים בתוך כלובי הזהב שלהם. בהומור עטוף דוק של אכזריות עדינה הוא מראה לנו את המשמעות הגופנית של מצבים פסיכולוגיים בין אני לזולת. נוי לאיני מצביעה על הקשר בין ראייה, עיוורון, צילום וידיעת העולם באמצעות שלושתם. עבודותיה המאופקות משתמשות באביה – בקולו ובעיוורונו – ככלי באמצעותה היא לומדת את עצמה, ומתחברת למי שהביא אותה לעולם. האישי במובן הביוגרפי הוא עבורה דרך לחשוב על צילום באמצעות הגוף. מארק רוק חוזר בעבודות הצילום שלו לסבו שגלה עם משפחתו מעין-כרם ב-1948. רוק מציג מחשבה חומרית על אודות צילום המתגלמת בעבודה עדינה ומחושבת עם חומרים מצולמים שעברו טיפול. התבוננות בעץ התלוש, חסר השורשים והצמרת שרוק נוטע לכל גובה הגלריה, יגלה למי שיתבונן בו מקרוב את השיבוש ואת הפוטנציאל של אותו שיבוש. הגלויות הממוסגרות שהוא מציג ליד העץ הנפילי, מפנות אלינו את הגב, ורק מי שדובר את שפתן יידע לקרוא בהן סיפור.   

 

נושא נוסף המעסיק את קבוצת האמנים.יות היא השפה: התפרקותה של השפה המקובלת, הממד השרירותי שלה, חוסר האפשרות לקיים באמצעותה תקשורת בין-אישית, ולחילופין, האפשרות להרחיב באמצעותה את המנעד הקוגניטיבי אל מעבר לאנושי. בר זרמון יצרה במהלך השנה האחרונה חיים חדשים, המתקיימים בממד הוירטואלי בלבד. היצורים הדיגיטליים שהיא מציגה על מסכי וידיאו אינם 'קליפים' אלא ייצוגים חזותיים של אלגוריתם שהאמנית כתבה. 'בטן הלוויתן' בשם העבודה שלה היא חלל של ריק לבן, שלתוכו אנחנו מציצים מבלי להבין את השפה שאפשרה את החיים הכלואים בתוכו. זהר ברקאי עוסקת בתשתיות השונות המאפשרות לצורה להופיע בעולם, ועם השלד המחזיק את הצורה. בתערוכה שלה במוסררה הציגה ברקאי ציפור חיה בכלוב, ובאמצעות כלי לזיהוי קולי של שפה אנושית תרגמה את ציוציה לאנגלית. התוצאה דמתה לשירת הייקו משובשת, והצופים שרצו להיכנס לכלוב-השפה של גיבור העבודה היו חייבים לערבל את תפיסתם ביחס לתחביר, משמעות ויחסי שפה-סובייקט. בתערוכה הנוכחית היא מציגה סוג אחר של תרגום דיגיטלי בדמות נמלים וסוסני ים שנסרקו, קודדו והודפסו מחדש בתלת-ממד. הפיגומים החומריים של תהליך ההמרה מחי לדומם מוגדל נותרים חשופים. אנחנו, הצופים, פוגשים מקרוב את האפשרויות הגלומות בהתערבות פיסולית ב-DNA של החיים. חשיפת השרירותיות של השפה והתקשורת המבוססת עליה מעסיק גם את עילי סקוטלסקי, המציג בתערוכה עבודה אינטראקטיבית. הצופה מוזמנת לענות על שאלה המוצגת לה כמו מתוך חידת אוראקל, ואלגוריתם מתרגם את הקלט הלשוני (קוד מסוג א') לתשובה בעלת היגיון סיפורי משובש. כיצד חושבת מכונה על רוח? זו השאלה המחוללת את העבודה הזו. את התערוכה חותם הסרט הקצר מילים גדולות מאיש קטן של עידן זרמון. לזרמון יש סטייל: הסרט שלו הוא אסופה של מערכונים ללא נקודת מגוז, ללא היגיון עלילתי. מברשת שיניים משחקת מאהב אולטימטיבי, טינאייג'רים מגודלי אף במשחק כדורסל שלעולם לא יתחיל, זוג עברייני צעצוע שמוציאים כסף מאנשים באמצעות היגיון של משפטנים, ושלישיית רוחות רפאים לא אינטיליגנטיות במיוחד – הגיבורים-לרגע של זרמון לכודים בעולם סוריאליסטי, חיים על זמן שאול.  

​

טקסט: אבשלום סולימן

___________

 

דימוי: יעלה ברזילי, מולד הירח, צילום

​

​