איך להיות בזרועות השחר / ענבל ניסים ושי אריק

אוצר: אבשלום סולימן

​

כנגד שעטת פרסות – איזו יפעה שחורה, נוצה וורד

​​​

הנה האתגר: מזה זמן טורדת אותי המחשבה כי במקום כמו זה שאנו חיים בו לא יכולה להתקיים אמנות עדינה מדי. שעבודה עדינה, רגישה לניואנסים, מינורית בהופעה שלה ואינטרוברטית באופייה לא יכולה להתקיים כאן, לא בגלל שאין לה זכות קיום, אלא מכיוון שלא יהיה לה כוח עמידה מול מציאות התובעת מאיתנו בלי הרף את ההיפך – קושי במקום רכות; ראיה 'מפוכחת' של המציאות במקום יכולת התבוננות במה שמעבר לחומרי; קשיחות במקום נכונות לראות יופי או להביע חמלה. יכול להיות שאני לא מתכוון לאמנות דווקא, או לכאן דווקא. בעולם שנדמה שהוא ניתק מצירו ומאיים להסתחרר אל האין, האם מבנה אישיות ודרך פעולה הקשורים להרהור ולתשומת לב לפרטים מאפשרים לנו לשרוד את האלימות? 
שי אריק וענבל ניסים הם שני אמנים שעדינות קיצונית מאפיינת את אופן היצירה שלהם. שניהם חולקים רגישות דומה, תדר הנענה לעולם התופעות הטבעיות כנקודת מוצא לעבודה בסטודיו. האיכות הדומה הזו מתרגמת לעשייה בעלת רוך מיוחד, והתערוכה המשותפת היא, בראש ובראשונה, מופע של עדינות. דווקא על רקע הבעיה התיאורטית שהעמדתי כאן, תחושת הבטן לפיה המפגש ביניהם יוליד דבר מה נכון, הכריעה. ההזמנה ליצור תערוכה משותפת יצאה בסביבות ינואר השנה, מבלי שידענו מה ייוולד ממנה.
אני מודה שבזמן כתיבת המלים האלו, עוד לא לגמרי ברור לי עצמי מהי אותה תובנה שמחכה להתגלות בתערוכה, ומה, אם בכלל, היא מציעה ביחס לכל השאר – אל החוץ, אל האלימות בעצם המציאות. 

​

ניסים ואריק חולקים, כאמור, אנרגיה דומה. אני חושב על המילה 'יִפְעָה' בהקשר לאמנות של שניהם.
דרכי העבודה שלהם שונות מאוד - ניסים היא ציירת העובדת בשנים האחרונות בדיו על נייר, ועבודותיה נעשות קטנות ועדינות יותר ויותר. אריק עובד עם חומרים אורגניים ומעובדים, בפיסול קינטי וברדי מייד, בתצלומים ובקולאז'ים. הוא הציג תערוכות שכללו רישומים וציורים בלבד, ויצר גם הצבות קבע של אנטי-מונומנטים במרחב הציבורי. בשנתיים האחרונות יצר סדרה של מיצבים שהעלו באוב דימוי רפאים של שדה שלף. השיבולים ששרדו בתוכו נשאו בקצותיהן מוטציות עדינות כמו תכשיטים. בתערוכה הנוכחית הוא חוזר למערך של השדה. ההצבה שבנה – קומפוזיציה לנוצות וחורים שחורים - עשויה כולה מוטות עץ רבועים המשרטטים בחלל מבנה מבוכי. בנקודות מסוימות במערך הכללי מזדקרות רגלים מעץ, מעין כנים צרים שבקצה כל אחד מהם מתרחש אירוע פיסולי קטן, מעשה מִצרף של טבע ומלאכת יד. הפיסול של אריק שייך למסורת המודרניסטית של קאלדר, ברנקוזי ונוגוצ'י, ונקודת המוצא של עבודותיו מתחילה בשאלות של תמיכה, עמידה, שיווי משקל ומפגש בין חומרים. הפריכות והשבריריות שלהן קשורות במידה מסוימת לתיעודים המצולמים של פעולות חד-פעמיות ברחוב של גבריאל אורוזקו משנות ה-80 וה-90, שחשב מחדש את המסורת הפיסולית של המודרניזם הגבוה באמצעות הפנייה אל ה-ephemeral, הרגעי, המתמוסס, בר-החלוף. אבל אם אורוזקו המוקדם עבד מתוך ויתור על הקאנון החומרי של הפיסול המודרני הגבוה ובחר בשאריות שברחוב, אריק מחזיר את הטבע, בעיקר טבע עירוני מגודר, אל הסטודיו. שם, הוא רוקח מחדש את הטבע כולו כמחשבה, וכמושג חומרי -  למשל שערות נוצת טווס התפורות למחצית של עלה רחב, ומשלימות את הצורה החסרה באמצעות רישום ואוויר. טווח העבודות מתחיל במינורי, בכמעט-מיקרוסקופי, ומסתיים באינסוף. 

​

אדגים זאת באמצעות קו מבט אחד שההצבה מזמנת. אם מתבוננים באחד מששת החלונות העגולים שאריק גזר בתוך עלה רחב של פיקוס, קו המבט מוליך לדיסקית מחוררת נוספת התלויה בעבר האחר של ההצבה. הקיפו את מבנה העץ והתקרבו אל העלה העגול הזה, ותגלו שבעה כוכבים זעירים מחוררים לתוך העור המיובש של העלה, שהוחסר מהעלה הראשון. בקצה קו הראייה הזה, על הקיר, תלוי תצלום בשחור לבן ("גלקסיות", 2024) המציג גם הוא שמץ של אינסוף, אשליה של צביר כוכבים שנוצרה באופן טבעי בכתמי הכלורופיל שעל עלה של צמח סאב-טרופי נפוץ. קבוצה של סטודנטיות לחינוך שביקרו בתערוכה לפני הפתיחה הרשמית התעקשו ש- קומפוזיציה לנוצות וחורים שחורים הוא, למעשה, מבנה סכימטי של בית; אני מדמיין מתווה של גן בוטני. כך או כך, היחס בין מה שתלוי על הקירות ומה שמוצב על הרצפה וצומח מתוכה הופך את התערוכה כולה למערך יחסים מדומיין בין פנים לחוץ, כשציורי הדיו של ענבל ועבודות הצילום של שי ממלאים את תפקיד הכוכבים הנוקדים את כיפת השמיים הלילית העוטפת את הגן או הבית. 

​

ענבל ניסים, החיה במלבורן, אוסטרליה, משתפת פעולה עם הבלתי נראה, עם הכמעט-אינו-מוחשי.      אני אוהב לחשוב עליה כעל ממברנה המסננת תדרים עדינים. יותר נכון לומר שהיא מתקשרת את הניירות שלה, מאשר מציירת ציורים. אופן היצירה שלה מתחיל תמיד ממצע רווי, ומתנועה חסרת מרכז של פיגמנט נוזלי על פניו. כאמור, היא אינה ציירת של דימויים, אך גם אינה ציירת 'מופשטת' של non-objective painting. עבודותיה נענות למעין תדר סמוי ומדווחות את מה שמופיע דרכו, והפיגורות המופיעות על פני הניירות שלה - ירחים, זריחות, כלי קיבול, דפים מספר קרוע, להבי סכינים - אינם מצוירים על הנייר אלא זורחים מתוכו. חומר הגלם שלה הוא הֶרגֵש, או ה-affect שיש לאירועים שונים, לתחושות ולחיי הרגש הפנימיים שלה, על החומרים איתם היא עובדת. חלק מהעבודות שהיא מציגה בתערוכה מופיעות כגלדים של עור שעל פניהם מופיעים אותם סימנים. תערוכות שיצרה בשנים האחרונות – ביניהן "Stories of the Well Travelled Heart (גלריה מאיה, 2022) – הן מעין דיווחים ממסעותיה הרגשיים, וניסים תופסת את תפקידה כמי שמאזינה לְתנודות במציאות, ומתרגמת אותן לשדרים חזותיים. 

​

בתהליך העבודה על התערוכה הנוכחית עלו כוסות זכוכית, קערות וירחים על פני השטח של הנייר. נוספו להן סכין (שהופיע בגלגול אחר בסדרה קודמת) וורד. אני משוכנע שהן הסכין והן הוורד מגלמות סודות גדולים, הרי משמעות, ואולי אף מפתח להבנת כל גוף העבודות הזה, ובדיוק משום כך עדיף לשתוק לגביהן. באופן דומה, לא אכתוב כאן על זוג הידיים החסרות המסתמנות מתוך ריבועי נייר האורז, שניסים תלתה גבוה בקצה הגלריה. חשבו רק מה הן עושות שם, בתנודה שלהן בין קיום להתמוססות, כשהן מושכות את המבט כלפי מעלה. בשתיים מהעבודות הקטנות ביותר בתערוכה ניתן לזהות נופים ימיים בלילה, כשקו האופק שלהן המבדיל בין מים למים נראה אך בקושי, ורק המבט המתחייב של הצופה מוציא אל הפועל את ההפרדה הזו. נדמה לי שעבודותיה של ניסים מלמדות אותנו שלהתבונן, להתחייב למבט, משמעו לקחת חלק במעשה של בריאה מחודשת. גם כאן, הקטן והארצי מחזיק על כתפיו את האינסופי, את הנשגב אפילו.

איך להיות בזרועות השחר נולדה, אם כן, מתחושה כי תערוכה משותפת לאריק ולניסים מחכה להתממש, גם אם השניים לא מכירים זו את זה. קראו לזה אינטואיציה, או הכרה בתואם כלשהוא, איך שתרצו. אני מטריח את הקורא.ת עם מידע מאחורי הקלעים כי אני רוצה לחלוק אתכם את ההרגשה כי מעטות ההזדמנויות שבהן מתאפשר לממש את הרצון לראות שני אמנים מסוימים נפגשים יחד בחלל אחד, מבלי לנמקו עד הסוף ומבלי היכולת לדעת מה צורה תהיה לו כשיתממש. העבודה – ענבל בסטודיו במלבורן ושי בסטודיו בדרום תל-אביב - נוקדה לאורכה בסדרה של שיחות זום קטועות, אי-מיילים ארוכים הלוך ושוב, שיתוף במחשבות ובתהליכים בסטודיו, ולבסוף מומשה במפגש ראשון בגלריה ועבודה יחד.
בתווך – חיים במלחמה, חיים כ-מלחמה; כזו הנחווית מרחוק, וכזו הנחווית מרחוק פחות. בין השורות דיברנו גם על זה. על איך מרגישה מציאות שהוטלה באחת לתוך יורה רותחת של אלימות שחיכתה להתגלות. לא בזה עוסקת התערוכה. ובכל זאת, במבט לאחור, הושטת היד וההיכרות היו מעין גשר מטאפורי בין שתי גדותיו של האוקיינוס. התערוכה, בהקשר זה, חובקת חצי עולם.

מה, בחשבון אחרון, הוליד המפגש הזה? מלאכת התקנת התערוכה התרכזה ביצירת איזון בין כל מרכיביה: בין הציור לפיסול ולצילום; בין הריק למלא, בין הפיגורה לחומר ובין החלל הפיסי המזמין תנועה להזמנה לעצור את התנועה, להקפיא ולרכז את המבט. כמו דיאגרמת פיבונצ'י המסתתרת באחת העבודות של שי אריק, האיזון אינו סימטרי, והוא נענה לזרימה ולמקצב שהגאומטריה שלהם אורגנית, לא הנדסית. גם אם לא מקבלים את ההצעה כי האיזון הזה בונה בית, או משרטט נוף לילי, פריכות העבודות הבודדות עומדת בעינה. ענבל הצביעה על אחד העלים של שי, ועל נוצות הטווס המגיעות כמעט עד תקרת הגלריה, וציינה שילד היה שואל עליהן שאלת תם חשובה – איך זה לא נופל? איך העלה לא נקרע? אותה שאלה, בשינוי, מתאימה גם לניירות שלה עצמה: איך זה שים גדול מופיע על פיסת נייר שחורה כמעט לגמרי? איך זה שאור זורח מתוך נייר? מה מחזיק את הורד? מה גורם לסכין להתפורר ולהתגבש מחדש בתוך תיבת הזכוכית שלה?  איך להיות בזרועות השחרקשורה, אם תרצו, בקיום אנושי שאינו מנותק מתהליכי הבריאה והכליה המתמידים של העולם. היא אינה מפנה עורף לארבעת פרשי האפוקליפסה, אבל כנגד שעטת פרסותיהם היא מציעה עמידה איתנה מסוג אחר, רכה כמו תרמיל של שיבולת שועל, כמו נייר ברוח.  

​

___________

​

ענבל ניסים, ילידת ירושלים (1979), בשנים האחרונות חיה ויוצרת במלבורן, אוסטרליה. בוגרת תואר ראשון (2006) ותואר שני (2011) באמנות מהאקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. זכתה במספר פרסים בהם פרס מיטשל פרסר לציור.

שי אריק הוא אמן בינתחומי בעל תואר שני בפיסול מהמכון לאמנות בסן פרנסיסקו (SFAI). אריק למד בבית הספר לאמנות חזותית בניו יורק (SVA) והוא בוגר תואר ראשון בהצטיינות של האקדמיה לאמנות בצלאל. עבודותיו הוצגו במוסדות רבים סביב העולם.

​

___________

​

צילומים: ינון קלפון 

​​​​​

​

​