צייד בודד הוא הלב // The Heart is a Lonely Hunter
Curator: Yoav Shmueli אוצר: יואב שמואלי
Opening: פתיחה: 5.6.14_ 20:00
Closing: נעילה: 5.7.14
בצלמה I על תצלומיה של רות ביגר
אכן צייד בודד הוא הלב, ובמיוחד לב האמן. לב ורגש ופרא. למה אדם יוצר? כי יש לו צורך בכך. לא יותר, לא פחות. צורך המשתנה ולובש צורה חדשה עם כל אמן ואמן. כל השאר הוא מחוץ ליצירה. כאשר הצורך הוא נפשי, ואינו בסתירה ליכולת וכישרון, ניצב האמן על פי תהום: כי מה לאמנות ולפסיכולוגיה, פרט למתכון לאסון? נדמה לי שרות ביגר מבקשת לפרק את המטען הזה בזהירות מרבית: לאט לאט, בקשב מלא, בנחישות של פרד, וברגישות אין-קץ - כמעט מקוממת.
ביגר מלקטת את מרכיבי סיפורה כנקר המקושש מזון אל קינו. אני מניח שזה אינו מקרי שנפלה לי מטאפורה מממלכת החי; זה מקיף ומציף מכל עבר; והנה, גם לביגר יונה, במנוחה שלמה ואחרונה, דימוי מיתי בתקריב מרהיב, ובאפורים ובאדומים ובדמים. צלמת, מצלמה וחלד. זה מה שיש כאן. והרבה הרבה יותר מחמישים גוונים של אפור. אך כוחה של ביגר בעיני, היא באוקסימורונים המתיישבים ביצירתה בהרמוניה טבעית: סיפור ומורכבות ורגישות - ופשטות; תבל כה פרטית, ועם זאת, אוניברסלית להפליא. ארבע תמונות מפתיעות ומרגשות שלקחה ברגע אינטימי: ממסך ההבלים הביתי, מבעד לקו חצות הלילה; פורנו-רך ואנונימי. אני מנחש שלפנטזיה הזאת כמה משמעויות עבורה. ביגר אינה תוקעת כף לשלום עם תנועת הפוליטיקלי-קורקט. דבר לא עצר בעדה, פשוט כי היא מצאה עצמה מרוגשת ברגעים הללו, בכל מובן; בשניות החסד הספורות, התרגשות אנושית ואמנותית, חד הן.
אמת, וטוב ואור, קורנים מהתערוכה העשירה אך האינטימית, המהורהרת והכמעט מונוכרומטית של ביגר; אפורים-כחולים-ירוקים הם הגוונים הניכרים של התערוכה; המחוג הזה נוטה אל הצינה. אף מי שנראים במבט ראשון ובלתי אחראי מכמירי לב, הם לא פחות מגיבורים. גיבורי נצח. זו הגדולה של הצילום ונשק יום הדין של הצלם. ביגר לוקחת פורטרט ברחוב או בשוק העירוני קצת כמו שוויליאם אגלסטון לימד את כולנו בצילומי האמריקנה שלו: אופי ואישיות ורגש, וחיים ובדידות ואימה; ובעיקר, כבוד לאנוש, אנושיות. וכמו אגלסטון וחלק מהגדולים, ביגר אינה מגיעה ממש עם סדר יום בהיר בבואה לסחוט את ההדק; היא מגיעה עם אותה אמורפיה נפלאה של מעשה האמנות.
אמת וטוב ואור ואנושיות. נפש ונפשיות ומפגשים מחודשים וחדשים עם העולם. דבר אינו פשוט או פתור באמת, אך מן התצלומים, מעמדת הצלמת, ניכרים ניקיון, שוויון נפש, השלמה, ולכן יופי וחסד. הביתי, בני הבית, המשפחה, אלה שמקרוב באו, והחיצוני, העולם שבחוץ; המוכר והידוע והקרוב, והזר, האנונימי, ואף המוזר, השונה והמשונה; מועדי עבר שונים ומועדי הווה; כל אלה משמשים בערבוביה נהדרת. השם אמריקאי, כשם הספר האלמותי, אבל זו תערוכה ישראלית להכאיב: כמו "יומן" של שישי בערב, מן סיכום ביניים אישי מאד, של חיינו עד כה.
מעגל החיים: ילדות, תום, נעורים, בגרות, זקנה, קמילה. ומעגלי הזמן והכלכלה: מי שעתידו לפניו או מעבר לכתפו; מי ששיחק לו מזלו להיעטף באשליית הבורגנות, ומי שאצלו "לחם צר ומים לחץ". ומקומות, הם תפאורות מתחלפות: חללים פרטיים או ציבוריים. אני חושב שגם אם תעירו את ביגר באשמורת הלילה, היא תאמר שזה קודם כל האנוש. פורטרט. היא אמפטית להפליא למצולמיה, ואלה משיבים לה כגמולה: שעת-רצון. אני לא משוכנע עד הקצה שזה מידע הכרחי, אך יש כאן דיוקנאות עצמיים, שארי-בשר מדרגה ראשונה וזרים מוחלטים. כולם על אותה מדרגה.
צייד בודד הוא הלב, ובמיוחד לב האמן. אדם יוצר כי יש לו צורך בכך, ועימו באה מידה של חירות, ומידה של אחריות. מידות טובות. ביגר יוצקת למידות הללו תכנים מעוררי מחשבות ורגשות: חירות הבחירה בטעם החיים, על מורכבותם, ואחריות ביחסיה העדינים עם מושאי תצלומיה, וקהלה. ובמגבלות האני, יש לה את המעלה הנוספת – אקס פקטור - חירות אמנותית נפלאה.
יואב שמואלי, מאי 2014