הרוקמת והידעונית | תמר לב-און
אוצרת: אירנה גורדון
המבקר בתערוכתה של תמר לב-און מובל לתוך חלל כמו-ביתי, שהוא תמהיל של אמת ובדיה. החלל מחולל אי ודאות, כמו בעת קריאה במקורות היסטוריים סותרים, שכן גוף העבודות משלב בין הארכיוני והמומצא, המתועד והמדומיין, ומצביע על הגבולות הדקים ביניהם: תצלומים משפחתיים מפורקים ומורכבים מחדש מבעד לסבכת ברזל, רישומים חסרים של דמויות ושטיח טלאים רקום המבוסס על התצלומים והרישומים גם יחד.
במרכז השטיח תמונה משפחתית מרוקנת אשר מסביבה חגים השחקנים שנתלשו מתוכה: גיבורי סיפור אגדה עם חפציהם מרחפים במנותק ובמשותף, פורשים כנפיים, חיים ומתים, צפנים חזותיים של אודיסאות חבויות. במיתולוגיה החדשה הנרקמת על השטיח, המאפיינים הפנטסטיים של הגיבורים נגזרים מקורותיהם של בני המשפחה.
הדמויות יוצאות מן השטיח אל שני הקירות הסמוכים לו כשהן ממלאות תפקידים מנוגדים. מן העבר האחד מתפרקת המשפחה לאינדיבידואלים שלה. ללא הקונטקסט הצילומי, הם מישירים מבט יחידני לצופה ובה בעת מרמזים על החלקים החסרים. מן העבר השני תצלומי בני המשפחה מתערבבים זה בזה בשילובים שונים – לתמונת המשפחה מסתננים אורחים ממשפחות אחרות, הבודקים מה היה קורה אילו הסיטואציה המשפחתית, המפגשים הזוגיים ומהלכי החיים היו שונים. סבכת הברזל הרושמת את קווי המתאר שלהם, מרוקנת אותם מפניהם, מסיפוריהם ומפרטים ייחודיים אחרים.
דמות ראשית נעלמה, דמותה הפיקטיבית של "הרוקמת והידעונית", היא המפעילה בעמלנות את המערך החזותי והנרטיבי. זו הגבירה שאת סיפורה שלה היא פורשת בשפה ביקורתית העוטה על עצמה סממנים קיטשיים ונוסטלגיים. התערוכה מנכיחה את הגבולות הנזילים בין האמנות לקראפט ובין העכשווי למסורתי מתוך עמדה מגדרית מוצהרת. היא מעלה את רוחות המתים באוב, ומצביעה על מעשה האמנות כמי שביכולתו לכתוב ולעצב את המציאות אך גם לערער עליה.