טל גולני |כניסת קהל
אוצרת | אורית בולגרו
הצופה הנכנס לחלל גלריה P8 פוגש אולם תיאטרון גדוש כסאות ישיבה, במה ריקה ומסך אדום בוהק. הסצנה מופיעה בציור תלוי-מקום שנעשה במיוחד לתערוכה, הניכר בפלטת צבעים נקייה ומתומצתת. אלא שהאולם – אתר להתרחשויות דרמטיות, לבידור ומופעים – נותר כאן עירום, נטוש ממופע, נטוש מצופים. באקט עדין של הסטה, הכיסאות הצהובים שבקדמת הציור מופנים דווקא כלפי הצופה, שהופך לדמות המרכזית שבשבילה מועלה המופע, ושבלעדיה אין לו קיום.
עיסוקה של גולני בבמה נולד מסיפור קריסת "הבמה המשותפת" בתיאטרון שבקיבוץ עין חרוד, שהיוותה בשנות ה-40, מוקד איזורי תוסס של יצירה ותרבות. במוצאי שבת, 21 באפריל 1944, אמור היה להיערך עליה מופע של כנס המקהלות הארצי, אלא שלפני תחילת המופע קרסה הבמה לפתע וזמרי המקהלות נפלו אל עומק חדרי ההלבשה ואל המרתף שתחתיה. תצלומי ההריסות והעיסוק בקריסת הבמה היו נקודת המוצא לתערוכתה של גולני. הרגע שבו נפערה הבמה וקרסה תחתיה מעורר מחשבה על טשטוש הגבולות שבין כוחו המיתי של התיאטרון לבין כוחה של המציאות. זהו הרגע שבו החוץ פולש פנימה, אל קדמת הבמה. ב"כניסת קהל" מזמינה גולני את הצופה לפלוש אל הציור – ואל הבמה – בגופו. עם הכניסה אל קרביו של הציור, מוליך המיקוד בצופה, מן הראייה המיידית והקונקרטית אל מעשה ההתבוננות עצמו.
ד"ר אורית בולגרו