 |  |
|---|
שגגה / צביקה קנטור
אוצרת: יעל גילעת
"המציאות הישראלית מתקיימת בפסלים דרך העמדת השבירות, הארעיות ובאימפרוביזציה של החומרים וההקשרים... " כך התבטא צביקה קנטור בראיון לפני קו פרשת המים של השבעה באוקטובר. מאז, נתקע השבר כטריז בתודעה והקבוע והארעי אינם מצליחים לחזור למקומם, לא במציאות ולא בתודעה. הארעיות קיבלה תפנית מאיימת.
רגע לפני תלייתה, נשארה התערוכה בסטודיו, ושם כאשר המודע והלא מודע משחקים מחבואים, מה שהיה כבר מוכן ומה שעתיד היה להיבנות ספגו לתוכם מן השבירות החובקת כל. בדומה לתערוכותיו האחרונות, גם הפעם היו קרטון ונייר חומרי היצירה שנשאו בגאון את הארעיות שלהם, אלא שהבחירה בקרטון קיבלה משנה תוקף במצב הנוכחי. הקרטון הוא חומר המציג עצמו כאריזה שעברה פירוק והשטחה, שבאורח מטפורי ניתן להשוות אותה לקליפה ששארית התוכן עדיין דבוקה אליה ומעניקה לה נוכחות, אך גם מבטלת אותה. למעשה, זוהי אריזה שהיא עדיין שלמה, אבל חסרת פונקציה, מעין שלמות חסרת תכלית. בחודשי העבודה, שנוספו מאז אוקטובר האחרון, אריזות מזדמנות שנושאות כתובות, צבעים ודימויים של העולם ש"היה לפני" שברו את קוד הנזירות, זו שאפיינה את המיצב שתוכנן וצבעוניות חדשה נכנסה לחלל.
הקרטון משמש מקדם אסתטי שיכשיל את ערך המונומנטליות של הפסלים גדולי הממדים המאכלסים את החלל ומורכבים כאסמבלאז'ים, הכלאות או חיבורי מריונטות, שהתנועה הפוטנציאלית שלהם מרומזת, אך באותה מידה מתבטלת. באופן דומה מתפקדים גם הדימויים כאובייקטים חלקיים, המרמזים על מה שאבד. הם נוכחים וחסרים וכך הם מעידים על המקור וגם על הקטיעה והנתק מאותה צורת-אם, תבנית-אב או דימוי אייקוני.
מכאן, שלא נופתע לגלות שזוג רגלי גוליבר, הנוסקות עד התקרה ומפנות אלינו את אחוריהן משמשת שער הכניסה לתערוכה. צללית זו – דימוי מטונימי של גבריות פוטוגנית ושטוחה היא בעולם הדימויים של קנטור- קאובוי וכהגדרתו : "מצלמה מאחור, פיסוק ואקדח". השימוש בתחבולה פיסולית והומוריסטית זו אינה יוצרת רק חלל, אלא גם במה להתרחשות אבסורדית, ובעת ובעונה אחת משכנעת. הדימויים הללו הוא כעולמו האינטלקטואלי של קנטור, עולם עשיר המעוגן אי שם בתרבות האירופאית שבין שתי מלחמות העולם – תרבות הקומיקס המוקדם ושולחן השרטוט של וולט דיסני. עם זאת, זהו עולם המתבסס על תשתיות של מי שגדל והתחנך בישראל, וממנה יצא ללימודים באירופה.
התערוכה מציעה ריבוי של דימויים ובעת ובעונה אחת היא מציעה את הצורות הנוצרות ביניהם, לעיתים כחלל נגטיבי ולעיתים כדימוי הנוצר מהצטברות. ירח שעל אפו תלוי לוליין, התלוי בעצמו על מסמר, צנונית גדולה שקוף מרחף מעליה וזנבו זנב פצצה, נמלה תלויה על מנוף, רגליים של ליצן, פלפל, קלף, פרצוף ירח, צנונית מחוררת, שעצם ענקית תקועה לה "בחזה", ולמרות זאת היא מצליחה להתנדנד בבטחה בגובה רב, הם רק חלק ממאגר הדימויים שנאספו, אוחסנו דיגיטלית ועברו אין סוף טרנספורמציות.
מקור תפיסתו של קנטור כפסל התפתחה מתוך כבוד לתבונת ידיים ולמלאכת הפיסול, אולם בו בזמן היא חסרת מנוח ומאתגרת את המודרניזם ואת חוקיו. ההבנה העמוקה של קנטור את האובייקט נובעת מהתמצאות בקרביים, באמצעות ה"הנדוס לאחור" שלו, שהביא לידיעת מנגנון הפעולה והמטריאליות של האובייקט: כיצד צורה מתייחסת לנפח, יחס פני השטח לקנה מידה וכן הלאה. מכאן שכל פסל הוא, למעשה, מערך של איזונים בין כל מרכיביו ומאפייניו. אם כן, על פי ההיגיון של קנטור הפסל, משימתו של היוצר הגדל על הישגי המודרניזם, אינה שעתוק של הדימויים ואיזון המושג ברגע תרבותי נתון, אלא דווקא התגרות בכללים המוכתבים מראש ונכונות להתמודד עם חוסר האיזון הפוטנציאלי. לכן, על היוצר להעמיד בסכנת קריסה את האיזון ובה בעת לגייס את כל הידע והתשוקה כדי להציל את המצב, אפילו על חשבון הכלאה "לא תקנית". עליו לשחק שוב ושוב במשחקי הישרדות ולשם כך אפשר לחבר נמלה ענקית למנוף ולהחליף ראש קוף בראש חמור.
ההבנה שבין שני יסודות – עולם התוכן ועולם העשייה קיים פער פורה שאינו יודע שובע, מסבירה כיצד התשוקה למילוי הפער ( gap) הזה נחווית כצורך קיומי, המחולל כדינמו את כל אנרגיית היצירה. זו טקטיקה של שורד, שאוגר ואוגר פיסות, פיסות ולאחר מכן מתוך אותו מאגר הוא יוצר מהן את כל מה שנחוץ לו, אך עדיין הוא שומר על רפיון החיבורים, כדי שיתאפשר לו שימוש גמיש במשאבים שלו, שבכל רגע עלולים להיגמר. זהו עולם שאין בו נצח ואין בו גאולה תיאולוגית, אלא יש בו אגירה המבטיחה הישרדות ולא יותר.
טקטיקות נוספות, שבהן משתמש קנטור, הן הסוואה והעמדת פנים, שיכולות להסתייע בהגדלה ובהוצאה מהקשר. במקרה זה, שיקומו של ההקשר המקורי עלול ליצור רתיעה, לסכן את העמדת הפנים ולצייר אותה כקברטית-מקברית. דוגמה לכך הם העלים של עץ האלון התלויים במיצב כתכשיטים על קולר ותוחמים מלמעלה את המפגש בין התקרה לרגלי הקאובוי. העלים הללו עשויים להיראות כעלי תאנה המכסים את ערוות האדם, אולם מקורם של עלי עץ האלון הוא בעיטור צלב הברזל, עיטור שזכה להידור על ידי הוספת יהלומים על כל מטרת אויב שחוסלה. את ערוותו של מי אין העלה מצליח לכסות? את ערוות הגיבור, הקורבן או המנהיג המשלח לקרב? בעת המטלטלת הזאת בישראל עלולה שאלה זאת להיות קשה במיוחד.
קנטור נמנע מתגובה בוטה לאירועים קונקרטיים, לא לגבי העבר ובוודאי לא לגבי הימים האלה. הדימויים "נשלפים" מהאחסון הדיגיטלי ומהאחסון הפיזי באורח אסוציאטיבי ככפופים לזרם התודעה. במקור היו אלה "רדי מייד" תרבותיים, שחוברו והתלכדו לדבר-מה חדש, מפתיע, "חסר הגיון" וכביכול משעשע. נראה שדווקא הכסות הילדותית הזו משמרת את האימה מהמוכר שהיה למוזר, את מה שנתפס ומוגדר בחודשים האחרונים שוב ושוב כ"בלתי נתפס".
___________
צביקה קנטור, יליד ישראל, חי ועובד בחולון ובהמבורג (גרמניה), ומאז שנות השמונים מציג בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובגרמניה. קנטור הקים פסלי חוצות רבים ולימד במוסדות אקדמיים שונים, בהם "בצלאל" ו ,HIT-מכון טכנולוגי חולון.