 |  |  |
|---|---|---|
 |  |  |
 |  |  |
 |  |  |
 |  |  |
 |  |  |
 |  |  |
 |  |  |
 |  |  |
 |
Paragone | אוצרת: הגר בריל
אמניות/ים מציגות/ים: הילה שפיצר, חן אפרתי, טל גולני, מתן אורן
האם דימויים מצוירים חייבים להיות שטוחים?
פאראגונה (Paragone, באיטלקית: "השוואה") הוא השם שניתן למאבק על הבכורה בין האמנויות בתקופת הרנסנס. טובי הציירים והפסלים של התקופה התנצחו ביניהם באדיקות סביב השאלה מי מהאמנויות – ציור או פיסול – זכאית למעמד הרם ביותר, כאשר הקריטריון החשוב ביותר עבורם היה חיקוי המציאות והאפשרות לגבור עליה ולשכלל אותה באמצעות היצירה האמנותית.
מאבק הפאראגונה הרנסנסי הוא מטאפורה יפה למתח התמידי החבוי ביצירת דימויים. זהו המתח הטמון במעבר מהעולם התלת-ממדי, החומרי, אל עבר הדימוי השטוח. אך מה מתרחש כאשר הדימוי הציורי נעשה נפחי?
בתערוכה ניצבות עבודות אשר עוסקות כולן באופן שונה בקליטה, בפרשנות ובדרכי העיבוד והפענוח של החלל באמצעות דימויים החומקים מכבלי השטיחות. מיצב ציורי, מצע מעוגל, רישום מודולארי וקולאז' תלת-ממדי הם חלק מהאפשרויות המגלמות דו-קיום בין הדימוי למרחב. העבודות השונות מציעות פתרונות מגוונים למערכת היחסים המורכבת שבין התלת-ממדי לדו-ממדי: כולן מבקשות להתייחס למרחב, לסמן מקום, לתת לו פשר ולהעניק לו קיום ממשי בתוך הדימוי ובאמצעות הצבתו בחלל, ובכך לייצר עבורנו אפשרויות חדשות של התבוננות.