ימי ביניים / Moyen Âge 

תערוכת יחידה של סלי קריסטל
אוצרת: מיטל כץ-מינרבו
 

בתערוכת היחידה שלה בגלריהP8  יוצרת האמנית סלי קריסטל מיצב רב־תחומי, המחבר בין פיסול קרמי לרקמה חופשית ובין אגדות עתיקות לנרטיב עכשווי.

בתערוכה נרקם דיאלוג בין העבר להווה, המשמש כפלטפורמה להתמודדות אישית עם סוגיות מורכבות שמהדהדות את חוויית הקיום המקומי. שם התערוכה בעברית, ימי ביניים, מהדהד את המונח "ימי הביניים" (Moyen Âge בצרפתית, שפת האם של האמנית), שמגדיר תקופה המשתרעת על פני יותר מאלף שנים בתולדות המערב – תחומה בין נפילת האימפריה הרומית להגעת קולומבוס לחופי אמריקה. בימינו, קצב האירועים הקדחתני, שרק הולך וגובר, מעורר תחושה שבשבוע אחד נדחסות אלף שנים ומקצין את חוסר היכולת להכיל שינויים היסטוריים בזמן אמת. באופן מוזר, ולמרות תחושת ההאצה, זמן הביניים שבין האירועים מרגיש כזמן המתנה וציפייה לקראת דבר־מה לא ידוע. במשחק המילים ימי ביניים, ממקמת סלי קריסטל את התערוכה בתווך: בין ההווה הכאוטי לעבר קדם מודרני, גמלוני וקרנבלסקי, שבו הגבוה הוא הנמוך והחמור הוא המלך.

קריסטל מעבירה את זמן הביניים הזה בהפקה עמלנית של מרחב אורבני אחר, המצומצם למספר פריטים טעונים במשמעות מוצפנת. בחלל הגלריה ניצבת מזרקה בדמות ראש חמור, שממנו זורם חומץ בן יין. האובייקט ההיברידי והחידתי מתווך בין הזמנים, כשהוא ממלא את החלל בצלילי פכפוך וריח חזק של חומץ היוצרים חוויה חושית עזה. בקוד התרבותי, המזרקה מרמזת לרחוב אירופאי עתיק, כאשר בחלל המיצב היא מתפקדת כמעין פיאצה המחברת בין העבודות. לצידה פרושה על הקיר רקמת תחרה שמשרטטת את מפת העיר לוטטיה (Lutetia) – שמה הרומי הקדום של פריז. במפה גדולת הממדים, המרחב העירוני הופך למארג דינמי שבו צורות הבתים והסמטאות נוצרות על ידי צפיפות החוטים. מולה, מעברו השני של החלל, תלויה עבודת תחרה שנוצרה באותה טכניקת רקמה חופשית, אשר צפה במנותק מן הקיר ומבוססת על רישום אנטומי של ארובת העין. השימוש בתחרה כאמצעי הדמיה אנטומי מעניק לידע המדעי־פיזיולוגי מעטפת של עידון ורוחניות ומאזכר את "עין ההשגחה", המזוהה בתרבות פופולרית עם האילומינטי, המשקיפה ועוקבת אחר המתרחש בסמטה. בתערוכה, זוהי סמטה ללא מוצא, מצחינה וחונקת המהדהדת מצב תודעתי של תסכול מול מציאות אטומה ומנוכרת. 

הצל והאמת השולית

לצל בתערוכה מקום חשוב ומופעים שונים עם חומריות מגוונת, שמכפילים את האובייקטים בחלל ותורמים לתחושת המקום שהללו יוצרים. לכל אובייקט – למפת התחרה הדקיקה כמו גם למזרקה המסיבית – צל ייחודי משלו. לעיתים הוא מופיע כגזרה שחורה ושטוחה נטולת פרטים ובעלת נוכחות שולית, כמעין רוח רפאים. ברגע מסוים, הצל מתגלה כמעוות וכמלאכותי, כמו למשל, הצל המשובש של מזרקת ראש החמור, שתפור מנייר פרגמנט ומוכתם בחומץ שנובע ממנה. מופע אחר של הצל בתערוכה הוא הצל הרוקד שמטילה תחרת ארובת העין. בניגוד לצל הסטטי של האובייקטים האחרים בתערוכה, הצל של האילומינטי משבש את הפוקוס. הכפילות של האובייקטים כצללים מקבלת משמעות נוספת כשהיא מהדהדת את הפתגם העתיק: "להתווכח על צילו של חמור", המצביע כיצד תשומת הלב שלנו נודדת לעיתים מן המהות אל ההשתקפות, מן הקיים אל המדומיין ומן העיקר לטפל. המזרקה היא הגוף, המקור, המציאות; הצל הוא המאבק על מה שאינו אלא עקבה, הדים. 

בתערוכה המאוכלסת בצורות ובצל שלהן – בדבר עצמו ובצללית ריקה שאמנם דומה לצורה המקורית אך מאפשרת לצקת בה תוכן או משמעות שונים – סלי קריסטל מציגה מראה רחוקה־קרובה של מציאות מתפרקת, על סף סיום תקופה ולידה של עידן חדש. 

 

תודה מיוחדת לרומי אן קרמברג

​

צילומי הצבה: אלעד שריג

​

לתרגום הטקסט לאנגלית לחצו כאן.

לתרגום לערבית לחצו כאן.

​

 

​

​