אור הגנוז / אורי גרשוני
על התערוכה ׳שעת הזהב׳ של עדי שמעוני
״...ואל תהי מחוסר אמונה, כי אם מאמין״ - הבשורה על פי יוחנן, פרק כ, פסוק כז
ב׳שעת הזהב׳ הדברים אינם בדיוק כפי שהם נראים, או שמא אינם נראים, או אולי אינם כלל. השעה אינה שעה, והזהב אינו זהב. כל המושגים שבעזרתם אנחנו מודדים וממשמעים את העולם אינם תקפים עוד. אנחנו נמצאים במקום שבו הכל מוטל בספק, במרחב אמוני.
בפנינו מתגלה חזיון צילומי; התצלומים בוערים, הם פולטים חום, אש ולבה רותחת. נדמה כאילו הדימויים עומדים לכלות את עצמם, אך באורח נס הם אינם מתאכלים. כל שנותר לנו הוא לחלוץ את נעלינו (או לפשוט את כל בגדינו).
במצב זה, ערום ועריה, אנחנו נטולי מגננות, הבושה מופיעה, המבט מושפל. הדימויים קוראים למבט שלנו, הם זקוקים לו, אבל בו זמנית מאיימים להחריבו, להטיל בו מום. מתוך הפחד, במאמץ נואש להתגונן אנחנו מסתירים את פנינו, מכסים את מבושינו.
כמו הסתרת המבט, גם הראייה יכולה להיות אמצעי להתגבר על היִרְאָהּ.; הראייה, באמצעות הצילום, היא פעולה של איסוף רְאָיוֹת, אפשרות לייצר וודאות, ערובה לקיומם של הדברים.
אולם פה הדברים אינם נראים בצורתם השגורה: אור מומר בחום, פְּנִים במקום פני שטח. הצילום התרמי אומד ומשקף את העולם, לא בהתאם לכמות האור המוחזר ממנו אלא בהתאם לרמת החום או הקור שהוא פולט. ׳רישום באור׳ מתחלף ב׳צביעה בחום׳. האור נגוז, כאילו מישהו תחב את אצבעו עמוק לנקב של ה׳לשכה האפילה׳ ואטם כל אפשרות של חדירה של אור. בחשיכה, הידיים נשלחות לכל עבר בכדי לפצות על העיניים שוויתרו על מאמץ השווא. הידיים מגששות, ממששות, איבר נתקל באיבר, עור מתחכך בעור, גוף חודר אל גוף. חיכוך מייצר גירוי ושפשוף, ואלו מייצרים כאב. הכאב הוא אפשרות לאשש את קיומנו, גוף כואב הוא גוף חי.
באופן אלכימי העונג נטווה באמצעות הכאב, דם קר ודם חם מתערבבים, ומיצי הגוף הופכים לזהב טהור. אלכימיית הנפש היא תהליך של שינוי מתמיד. כל התמרה ושינוי כרוכים במוות של הישן כדי להפיק ממנו את החדש. האצבע שנתחבה עמוק לבשר, אל הפצע שהפך למוגלה, רק היא מסלקת את הספק. רק מתוך המפגש עם הבשר מתגלה הרוח, וניתן להאמין מחדש במה שאינו נראה.
״...אשרי המאמינים ואינם רואים״ - הבשורה על פי יוחנן, פרק כ, פסוק כט