אווה
אני אוהב פרחים לא כפרחים אלא כיצורים גשמיים וענוגים; ימים ולילות אני מבלה בחממות, ששם אני מחביא אותם כמו נשים בהרמון. מלבדי מי יודע את העונג, את הטירוף, את האקסטזה המרטיטה, החושנית, האידיאלית, העל אנושית של האהבות האלה; ואת הנשיקות בבשר הוורוד, בבשר האדום, בבשר הלבן, השונה באורח פלא, ענוג, נדיר, עדין, דשן, של הפרחים המופלאים?
יש לי חממות שאיש אינו מבקר בהן, מלבדי ומלבד הגנן.
אני נכנס לשם כמי שחומק אל בית תענוגות נסתר. באכסדרת הזכוכית הגבוהה אני עובר תחילה בין שתי שורות דחוסות של כותרות סגורות, פתוחות קמעה או במלוא פריחתן, המטפסות בשיפוע מן האדמה אל התקרה. זו הנשיקה הראשונה שהם משגרים אלי.
פרחים אלה, הפרחים המקשטים את הפרוזדור המוביל אל חשקי הכמוסים, הם שפחותיי ולאו דווקא אהובותיי.
הם מברכים אותי לשלום בעוברי, מברכים בברק צבעם המשתנה ובניחוחותיהם הרעננים. הם חמודים, חינניים, ערוכים מדרגות מדרגות בשמונה שורות מימין ובשמונה שורות משמאל, וצפופים כל כך שהם נראים כשני גנים פורחים המשתפלים עד לרגלי.
למראם לבי מפרפר בקרבי, עיני ניצתות, דמי רוגש בעורקי, נפשי מתעלה, וידי כבר רועדות מן התשוקה לגעת בהם. אני עובר הלאה. שלוש דלתות סגורות בירכתי האולם הגבוה. ואני יכול לבחור. יש לי שלושה הרמונות!
אבל אני בא לעתים תכופות יותר אצל האורכידיאות, מפילות התנומה, החביבות עלי מכל.
תקרת חדרן נמוכה, מחניק שם. האוויר הלח והחם מרטיב את העור, קוטע את הנשימה ומרעיד את האצבעות. הן באות, הנערות המוזרות האלה, מארצות ביצה יוקדות ומאלחות. הן מצודדות כמו סירנות, קטלניות כרעל, מוזרות להפליא, מקניטות, מפחידות. יש כאן אורכידיאות הדומות לפרפרים בכנפיהן הענקיות, ברגליהן הדקיקות, והעיניים! כי יש להן עיניים! הן מביטות בי , הן רואות אותי, יצורים פלאיים שכמותן, פיות, בנות אדמת הקודש, בנות האוויר הדק, הלא נתפש, ושפעת האור. האור החמים הוא רחם העולם. כן, יש להן כנפיים ועיניים וגוני גוונים ששום צייר לא הצליח להעבירם אל הבד, וכל חמודות העולם , כל החן, כל הצורות שיכול אדם להעלות בחלומו. פיהן נפשק, ריחני וצלול, נפתח אל האהבה ומפתה יותר מפיות כל הנשים גם יחד. התווים המופלאים של גופיהן הזעירים מטילים את הנפש המבוסמת אל גן עדן של תמונות ושל תפנוקים עילאיים. הן נרעדות על גבעוליהן כמבקשות לעוף. האם יתעופפו ויבואו עד אלי? לא, לבי הוא המרחף מעליהן כזכר מיסטי מתייסר באהבות.
גי דה מופסאן, "גירושין".