איך אומרים בית  // How Does One Say Home  

 

יעל סגל וטל נחום  

אוצרת שירלי וגנר

״בית הילדות הוא יותר מסתם גוף מגורים, הוא גוף חלומות. כל אחד מחדרוניו היה מסתור חלימה, ועל פי רוב המסתור העניק לחלימה ייחודיות משלה… הבית, החדר, עליית הגג, כולם מעניקים את המסגרות לחלימה אינסופית״. 
- גסטון בשלאר, הפואטיקה של החלל, 53
 

סבטלנה בוים, בספרה פורץ הדרך The Future of Nostalgia מגדירה שני מנגנונים למושג "נוסטלגיה": נוסטלגיה משקמת (Restorative) אל מול נוסטלגיה משקפת (Reflective). הנוסטלגיה המשקמת מבטאת את הדחף לחזרה הביתה. היא מנסה לשקם את העבר כחוויה חיה, ושואפת לבנות מחדש את הבית דרך האיחוי והתיקון של פרטיו. למולה, הנוסטלגיה המשקפת אינה מנסה לשחזר את הבית, אלא מתעכבת על השברים שלו ועל אובדנו. היא הופכת את הביתיות למרחב בו ה"אין" הוא הנוכחות המרכזית בו, ומבקשת לשהות במרחב בו מתרחשת פעולת הזיכרון עצמה. 

יעל סגל וטל נחום מביטות אל בית הילדות שלהן כמבקשות לחקור את תעתועי הזכרון בו דרך מנגנונים שונים של נוסטלגיה. בין שני גופי העבודות שלהן הבית מתגלה לא רק כדימוי אלא כתהליך הנע בין הדחף לאיכלוס מחודש לבין ההכרה באובדן; בין הצורך לעודפות וגודש, לבין ריקון. הבית בעבודותיהן מופיע לא כאתר, אלא כמפת נפש: מרחב בו זכרון, חלימה וזהות משתרגים זה בזה.

צילומיה של יעל סגל נוצרים מתוך חשיכה ואופל. היא מבקרת בחצרות הבתים המשותפים בהם גדלה, ופועלת לא כמי שמבקשת לתעד את המבנים, אלא כמי שמתבוננת בהם מבעד למרחק ולזמן. המצלמה הופכת בידה לכלי-התבוננות תודעתי הממסגר את אי-האפשרות לחדור דרך המבנים לחדרי העבר. בעבורה לכוון את המצלמה לבתים שבהם גרה משמעו לקבע את היותה מודרת מהם. היא מישירה מבט אל הריק, מבקשת לשהות בו, והופכת את פעולת הצילום לפעולת הזיכרון עצמה. דרך הצילומים היא מחפשת את להבת חיי הבית שכמו נצרבה בקווי המתאר בצללים. המבט שלה כמעט תזזיתי: הוא נמצא בתנועה מתמדת, פונה כלפי מעלה או מטה ומשתקף בזוויות הצילום החדות, הקיטועים ושבירות הפריים. לרוב, משטח הצילום כהה, מנוקד רק בהבלחות תריסים מוגפים, כבלים משתחלים, סימני טחב והתפוררות, פינות אפלות בין חצרות בנינים, וחדרי מדרגות. כל דימוי בתערוכה הוא תוצאה של שני צילומים: בפעם הראשונה היא מצלמת את הכתובות השונות של בתי ילדותה בצילום ישיר ובפעם השניה, היא מצלמת את ההקרנות שלהן על גבי קירות הסטודיו, או על גבי מודלים ארעיים שבנתה בו. ההקרנות הללו הופכות לחומר גלם תודעתי, גמיש ומפותל, ממנו היא בונה את חללי הפנים הפיקטיביים. זהו בית ריק מבית. 

טל נחום פועלת מתוך המרחב הארכיוני. בהשראת זכרונות מבית סבתה, היא ממלאה את הפריימים בחפצים רבים שהיא צילמה, כאשר כל חפץ מספר סיפור של זמן אחר. כל פריים גדוש עד הקצה ומלא חלקי הדפסים של חפצי נוי, אריגים וכלים שאותם אספה בשנים האחרונות מעזבונות. כמו עובדת ארכיון חרוצה, היא משמרת, עורמת, מארגנת, ומציגה לראווה. בין החפצים אנו מזהות דיוקנאות נשים, הנמצאות במופעים שונים במרחב הביתי, מנח גופן מהדהד את הריהוט כמו היו נתונות בתוך סד, לעתים חלקי גופן מוכפלים או שזורים זה בזה. הדמויות מזכירות את הדימוי הידוע של לואיז בורג‘ואה ״אישה-בית״, אך בניגוד לו, הן אינן נושאות את הבית, אלא כלואות בין רהיטיו, נדחקות לתוך ארונותיו, או נעלמות כליל לכדי פקעת איברים. נדמה שהמהלכים הכמעט כפייתיים של ארגון, סדר, אירכוב ושיבוש פועלים על פי עקרון "אימת החלל הריק", הם חוזרים וגודשים את הפריים שכמו מצוי בסכנת ריקון מתמדת. זהו הדחף אל ה״יש״, האונטולוגי, החזרה לבית, ולמה שטמון במגירותיו, על מדפיו, או בארונותיו. לצד סדרת העבודות הזו על הקיר דימוי של מגירות ריקות, המופיעות ככתמי צבע או עדות לגוף וזמן, ומצידן השני תלויים שני דימויים של אבק. אלו מחזירים אותנו לבית המתרוקן, ולפעולת הזיכרון המתמשכת.



פברואר 2026

 

​

​