תן הולך, תן חוזר​ / גוסטבו סגורסקי

אוצר: אבשלום סולימן

​

א. ּ ׳תַ ן הולך׳

די בהתחלה אני שואל את גוסטבו סגורסקי איך הוא יודע כשדימוי מוכן לתצוגה. אנחנו נפגשים בתל- אביב, ובחוץ הסתיו מסרב להגיע ואנחנו מסתובבים בחולצות קצרות עדיין. בפעם הקודמת נפגשנו במושב בהרי ירושלים, בסטודיו שלו הממוקם בסדרה של מבנים שאולי היו פעם לולים. בקצה החצר הגדולה עץ תאנה ועץ תות, ומעבר להם ואדי שנפתח לכיוון דרום-מערב, ויער קק"ל ושאריות שריפה מהקיץ. סגורסקי אומר שהיה לו מזל שהיער נשרף, כי ההתחדשות שלו יפה. כאן, בתל-אביב, אנחנו משקיפים על פעוטות בגן טרום־חובה משחקים על מצע של דשא-גומי ירוק.

​

הוא אומר שזה לא הדימוי לבדו, אלא כשההופעה של הדימוי בתצלום מביאה אותך למצב של מוכנות חושית, מנטלית, לקבל גם את המקום ואת המצב התודעתי של מי שצילם או חווה את ההופעה הזו. כלומר, במקרה הזה, את תודעתו שלו, של הצלם. אז, זה יכול להיות קשור גם ברגשות שלך כשצילמת? הוא עונה לי כמו למישהו המתקשה מעט בהבנה וצריך להסביר לו לאט שכן, זה יכול להיות גם רגשות וגם הֵ רְ גֶ שים )הוא לא משתמש במילה הזו בדיוק(, איזה מכלול מנטלי של תחושות ורגשות שהצילום הוא הקפאה שלהם. הוא מספר לי על ההליכות הארוכות שהוא עושה כחלק מהפרקטיקה שלו. טיול של ארבע-חמש שעות יכול להיות מצוין, אבל הוא לא יצלם במהלכו פריים אחד, או כל מה שיצלם לא יהיה 'זה'. כשעבר לסטודיו הנוכחי אחרי שנים של עבודה במרכז העיר, דבר ראשון יצא להליכות רבות וארוכות עם המצלמה, תחילה במושב ואחר כך במושבים אחרים בסביבה. "כאילו לקחת בעלות על המקום ולבנות לי את המקום שלי בתוכו. להתאקלם בו בעזרת כל החושים."

​

אני נזכר שבאנגלית אוקספורדית היית מתרגם חושים ל faculties, שזה משעשע, כי פקולטאות הן מחלקות באוניברסיטה וגוסטבו הוא כמו אוניברסיטה בעצמו, וחמשת חושיו, אולי ששת חושיו, הם המחלקות באמצעותן הוא עושה צילום. אבל אני לא אומר לו את כל זה, וגם לא משתף אותו באסוציאציה שפרקטיקת השיטוט-צילום שלו מעלה, זו של כלב חוצות שמשתין בגבולות הטריטוריה, מסמן את עצמו בשטח בעזרת ריח.

​

"במלים אחרות" – את זה אני כן אומר בקול רם – "זה תלוי בסנכרון: כשאתה רואה משהו ורואה אותו נכון, וגם מצליח לצלם אותו נכון, ואחרי זמן מתבונן בפריים המסוים הזה בסטודיו ורואה שהוא מצליח להעביר לצופה את ההיות שלך באותו רגע, את כל מה שהייתי באיפה שהיית כשצילמת, וכל האנרגיה שהוחלפה בינך ובין הסביבה שהביאה אותך למצב של עירות חושית, כל האנרגיה הזו עוברת מהדימוי השטוח אל הצופה המתבונן בו – אז אתה יודע שפריים מסוים יכול להיות מוצג כעבודה, נכון?"

​

"אל תגיד 'עבודה' אף פעם על התצלומים שלי, אה? זה או צילום, או תצלום. לא עבודה. אבל כן, משהו כזה כמו שאמרת." גוסטבו נותן לי את החיוך הרחב שלו אבל נדמה לי שבינו לבינו הוא מפליט אנחה קטנה.

​

ב. 'כלב נובחַ לא נושחַ'

​

כי הרי בעצם זה העניין בלדבר או לכתוב על צילום כמו שגוסטבו סגורסקי עושה. הדבר דומה לניסיון לתאר דג באקווריום. לכאורה הכל שקוף, הכל נראה, ועל פי רוב כל הנראה הוא גם מוכר: סגורסקי מצלם ּבפנים הבית אובייקטים דוממים כמו חלה או טבור של אישה בהירת עור, ובחוץ בעלי חיים משוטטים בסביבה בנויה, עץ, בית צעצוע, זכוכית סדוקה, ענן ושמש. במבט ראשון אתה מבין שאתה רואה צילום אבל לא יכול להתנער מההרגשה שאתה מפספס איזו פואנטה, ושזו פואנטה גלויה לעין, לא סמויה ממנה. אז זה לא כל כך מה שמצולם אלא איך זה מצולם. כלב עומד על מסלעה מאחורי גדר כלונסאות מאולתרת, גופו מצביע לשמאל התמונה וראשו, הנתון באהיל רפואי נוטה מעט כך שמבטו פותח את החלל אל פנים התמונה ומחוצה לה. לא נובחַ , לא נושחַ . האהיל המחזיר את אור השמש מזדהר על רקע קו העצים הכהים מאחור. אתה שואל: 'אז מה?' הבט שוב. הכלב גם כן מתבונן. אני חושב על אישון הבולט מתוך שמורת עין כהה. הנה לך גם דיוקן עצמי וגם משל על צילום.

​

משמאלו, בחלל הגלריה, שני תצלומים אנכיים גדולים. בימני, עץ ערום תלוי הפוך, ובדים ארוכים ודקים שנשלחים מטה בכיוון תחתית הפריים, כמו מטריית שורשים סבוכה. נוף הפוך, תרתי משמע. בצילום הפוך נוף של עץ עשוי להופיע כמערכת שורשים כי הצלם ראה אותו כך. ייתכן שהכלב רואה אותו הדבר, וכמוך, גם הוא עוצר ומחכה למשהו, אולי. הדברים היומיומיים ביותר חושפים בפנינו מערכות יחסים, מאבקי כוח ונופים פנימיים. דינמיקת היחסים הזו קוראת בתוך הפריים, בין דבר מה לדבר מה אחר, בין משהו או מישהו ובין גבולות הפריים, ופעם נוספת, בחלל שבו תלויים התצלומים, בין צילום אחד לצילום אחר.

​

אני מנסה לומר שברבים מהצילומים של סגורסקי הרגע של עצירת העולם הוא יותר מאשר פעולת ההקפאה שהצילום עושה ממילא. עצירת העולם היא עצירת התודעה על מנת שאפשר יהיה לראות, לראות באמת. משהו בדומה לאימון התודעה שקרלוס קסטנדה מתאר באמצעות מילותיו של דון חואן, אימון המאפשר השפעה מאגית על המציאות. אלא שיש להבין 'מאגית' לא כשינוי של אוביקטים במציאות הפיסית, אלא כטרנספורמציה של התודעה התופסת את הדברים, ונעה ביחס אליהם. אני יודע שסגורסקי יתחלחל מההקבלה לקסטנדה – עובדה, שהיא לעצמה סיבה טובה לנסח אותה בכתב – ובכל זאת. ממילא, זו השוואה המאפשרת לי לרמוז על כך שהאמנות שלו צומחת על מצע ספרותי לא פחות מכך שהיא נובעת או מתייחסת לתקדימים של מלאכת הצילום וההיסטוריות שלה. בשני השדות הללו, הספרותי והצילום-אמנותי, סגורסקי הוא ידען גדול, מכיר הכל וקורא הכל. אבל עובדת היותו אמן מעולה נובעת בדיוק מכך שהוא לעולם לא מצלם אילוסטרציות ספרותיות אלא עסוק ב-הראיית העולם כפי שהעולם נתון למבטו. ולמען השם, אף מילה על בורחס.

​

ג. לאחוז את השור בקרניו

​

ובכן, מה רואים? רואים דבר. רואים את קווי הכוח הנעים הלוך ושוב בין הדבר ובין שאר העולם. רואים את הדבר בתוך העולם, ורואים את הדבר כעולם.

לבסוף, אם נותנים לזה זמן, רואים גם את הראייה עצמה. ראייה כזו, שהצלם והתצלומים מעודדים אותנו לאמץ, היא ממוקדת מאוד מצד אחד ואנלוגית )משווה( מצד שני. ראייה כזו מציעה לנו את העולם כסדרה של הקבלות ּומיטונומיות. כך, טבור הוא גם הוא-עצמו, כפשוטו, כלומר פופיק, וגם גלקסיה מנוקדת כוכבי-חן. אחוריים של אופנוע מכוסים בבד סגול הם גם מפל וגם פיל )'פיל, אבל מהאגדות, לא מגן חיות, כן?', גוסטבו מדייק אותי(. זכוכית שבורה היא נוף סיני מבלי להפסיק להיות היא-עצמה. גם אם גבולות הפריים מוחלטים וסופיים, כמו בכל תצלום במובן המסורתי שלו, הרי שהם נפתחים מעבר לעצמם, ומעבר למערך הכוחות הפנימיים המסוים אותו הם תוחמים.

​

אפשר גם להרגיש את מערכות היחסים, לא רק במובן הצורני של דבר אחד ביחס לדבר אחר, אלא במובן האנושי, הרגשי. חשבו למשל מה ההיגיון בתליית תצלום של חלה כהה וחרוכה ליד תקריב של טורסו של נער או גבר צעיר. ההיגיון הצורני די ברור: שניהם מצולמים מקרוב, בעין ממששת, במרחק נגיעה. הפסים הכתומים בין חמוקי החלה הם כמו קווי המאגמה הבוערים מתחת לפני העור המתוח על שרירים משורגים. אלה שתי צורות של כוח והבשלה. ויש כאן גם משהו פרוזאי הרבה יותר: בית, ערב שבת, אשת איש, נער ההופך מול העיניים לגבר צעיר. משפחה. באחת השיחות שלנו אמר גוסטבו הזכיר את הביטוי 'אסטרטגיות של קִ רְ בָ ה', אבל ההקשר שהיה אמור להפוך את המילים הללו להסבר כלשהוא, אבד תוך כדי הגייתן. 

​

ד. חיוכו של אודסיאוס

​

אחת הׁשְ נִ יֻ ּיֹות המאפיינות את הפעולה של סגורסקי )וגם את האישיּות שלו( קשורה ליחס בין הבית לעולם שמחוצה לו. כשהוא יוצא החוצה אל מקום זו יציאה טוטאלית, עד כדי היטמעות. חישבו על צלם שאוכל את מושאי הצילום שלו על מנת להיכנס למקום שממנו הוא מביא את תמונותיהם. מנגד, הרצון שלו להיות בבית והמחויבות המוחלטת שלו לאבהות ולזוגיות, הופכים את היציאה מהבית או מהסטודיו אל 'העולם' למשחק עדין של איזון ומידה. קשה לצאת, כי קשה -לחזור. 

​

מה שכתבתי כאן הוא פחות בגדר ידיעה ויותר בגדר השלכה שלי. לצד התיאור הספקולטיבי הזה אני מבקש להניח את צילום בית הבובות הנטוש, שסגורסקי צילם כשראשו נתון בתוכו וגופו מבצבץ החוצה, סניקרס כתומים וכל השאר. זה דימוי שנוצר בחוץ ובפנים בעת ובעונה אחת. לגוסטבו יש סדרה מתמשכת של פעולות מצולמות כאלה, במהלכן הוא נטפל לחפצים דוממים שהוא מוצא בשיטוטיו, מחבק אותם, מנסה להנפיש אותם בעזרת אמפטיה וקרבה. הדימוי הזה חד במיוחד כי הוא נעשה, כפעולה ספונטנית, בתוך מסורת דימויים של האמן העובד תוך כדי, ובאמצעות, שינה או חלימה. אבל יותר מכך, אפשר שהוא מתמצת את הדינמיקה פנים-חוץ שמאפיינת רבים מהדימויים. אני לא רוצה לקרוא לו 'דימוי מפתח' לתערוכה כולה; כאמור, דבר אחד הוא כמעט תמיד גם דבר אחר בצילומים שלו, ולכן אין, אולי, מפתח אחד לראיית התערוכה כמכלול. ובכל זאת, מאז השיחות בינינו שנוצקו לתוך תהליך העבודה על התערוכה, פראזה אחת שבה ועולה כקשת הנמתחת מעל החלה, הענן, הפופיק, הפיל וחבריהם, כל אותן קואורדינטות במפת הצילום של סגורסקי. במחברת כתבתי בהקשר אחר, אישי: "להיות בבית בעולם."

​

התערוכה מוקדשת לבננו הבכור. ג.ס.

​

---------

​

גוסטבו סגורסקי הוא אמן וצלם יליד 1975 בבואנוס איירס, ארגנטינה, המתגורר ופועל בירושלים מאז 1998. בוגר תואר ראשון (בהצטיינות) ותואר שני בצילום ואמנות מבצלאל, סגורסקי חוקר ביצירתו את הקשרים בין צילום לפיסול, תוך שימוש בחפצים יומיומיים ובבניית נרטיבים אישיים. עבודותיו הוצגו בתערוכות יחיד וקבוצתיות בישראל ובעולם, והוא משמש כמרצה במחלקה לצילום בבצלאל מאז 2007.

​

---------​

​

לקטלוג התערוכה

​

​

​