Habitus​ / אלנה צ׳רטי שטיין​​

אוצרת: הדסה כהן

​

הביטוס )habitus )הוא מונח בסוציולוגיה שכונן פייר בורדייה )Bourdieu )ומתואר כאוסף של נטיות, הרגלים או כישורים אשר אדם רוכש במהלך חייו בסביבות הקרובות לו כגון משפחה או מעגלים חברתיים, הניתנים להעברה משדה חברתי אחד למשנהו על ידי חיקוי )מימזיס( . ההביטוס הוא מערכת של התניות והשפעות סביבתיות הפועלת באופן סמוי על הפרט ובמידה רבה מתווה לו דרך החל מהתנהלות גופנית במרחב עד להעדפות אסתטיות. כתוצאה מכך, יימשך הפרט )גם אם באופן לא מודע( לבעלי ההביטוס של אלו הדומים לו ובמובן מסויים ימשיך לשכלל את מעגל הקסמים המקורי שלו.

​

בתערוכה זו, אלנה צ׳רטי שטיין מבקשת להפנות זרקור אל ההבדלה הפיקטיבית בין האדם לטבע. היא חותרת לאחד מערכות הביטוס שונות, להתיך קצוות מחיה אלו באלו, כאשר משאלתה היא לטשטש את גבולות הפרדה שהאנושות מציבה בינה ובין צורות חיים אחרות ולעודד קריסה של מערכות היררכיות. חלל הגלריה הופך למבנה דמוי קפלה עטור ציורי פרסקו מתקלפים ומרוצף חול בהיר - אותו חול בו היא משתמשת בציוריה כאלמנט מאחה בין פעולה ומרחב. ליבה של הקפלה הוא עץ תמיר הנושק לתקרת החלל. בעידן בו מצבה המעורער של הסביבה האקולוגית שלנו מופיע לא אחת בכותרות, צ׳רטי שטיין בוחרת לשרטט קו חיבור, מפגש מתמשך בין החי והדומם. 

​

מבנה הקפלה, שבבסיסו מהווה אתר סגידה והתכנסות פולחנית, משולל סממנים דתיים מזוהים. מטרתה של צר׳טי שטיין היא לזקק את חווית הקדושה שבטבע, להשיב לו את ההילה שאבדה לו בעיני האנושות. עבודות הפרסקו עשויות שכבות רבות וגדושות. השכבה התחתונה המורכבת מטפטים לבנים ומוזהבים ועליהם צבעי מים ואקריליק נקראת chinoiserie - שיטה דקורטיבית אירופאית ששורשיה נעוצים במזרח אסיה. על שכבה זו, צ׳רטי שטיין עורמת רבדים של שפכטל עץ, טיח חול, סיד מהול באבקת שיש עם פיגמנטים טבעיים ושכבת שפכטל עליונה המכסה כמעט את כל פני הציור.

​

את ציורי הפרסקו צ׳רטי שטיין מייצרת בשיטה האיטלקית הנשענת על הטעמת צבעים על גבי טיח לח. עם כל שכבה שמתווספת היא מוחקת וחורטת, פוערת חרכים החושפים פאטרנים חבויים, מעין ממצאים ארכיאולוגיים ששקעו עם הזמן. בניגוד לשיטה המסורתית שמטרתה להאריך את חיי הציור, צ׳רטי שטיין מחליפה את בסיס הציורים ללוחות עץ והחומרים ברובם אורגניים. את הפרסקו היא הופכת לנייד ומדגישה את ההיבט בר-החלוף שבו. אל הציורים עצמם היא מתיקה דימויים של בעלי חיים וגני עדן נעולים מקפלות איטלקיות או מווילות אבודות - פרט לדמויות האדם אשר על פי רוב מהוות חלק בלתי נפרד מציורי הקיר קלאסיים. בדרך זו היא משנעת את האלמנטים העיטוריים לקדמת הבמה על מנת שאלו שבדרך-כלל משמשים כרקע יזכו למעמד פרוטגוניסטי. השנה האחרונה הסתמנה כתקופה בה רפו ידי האנושות למול תחייתו של טבע משולח רסן וכעת גובר הצורך לחדש עימו מגעים, הפעם באופן קשוב יותר.

​

צ׳רטי שטיין מתמקמת בתווך שבין מקור לחיקוי. עץ הלגרסטרמיה ההודית במרכז הקפלה מתפקד בתערוכה כעמוד תומך, שריד מקודש שממנו מסתעף כל המלאכותי שסביבו. מקורו של זן זה, כמו עצי נוי נפוצים רבים, באזורים החמים והטרופיים שבדרום מזרח אסיה. כיום הפך שכיח ברחבי העולם אך בעיקר ניטע לאורכן של שדרות אירופאיות ארוכות. בתערוכה הוא מבודד מגרסת הריבוי שלו כאשר הקפלה כמו משמרת אותו כבית גידול ייחודי. במקביל, צ׳רטי מדגישה את התנועה המעגלית המתבצעת הן רעיונית - בעת שהתחלה וסוף, מקור ושכפול נבלעים זה בזה - והן באופן פיזי עם מתווה המסלול הטבעתי. עבורה, מרחב הקפלה משמש כאתר שבו משיקים האנושי והלא-אנושי, דירי הקבע ועוברי האורח. היא מהרהרת על מקומו של האדם בעולם ועל יחסי הכוחות המפעילים אותו. כיצד נראה מרחב ההביטוס האופטימלי שבדלת אמותיו מתכנסות זרועות הריפוי והשיקום של האנושות יחד הטבע עצמו? כיצד מתאפשר ׳לתת מקום׳ חזרה לאלו שרגל האדם רמסה בהם?

​

באופן זה, צ׳רטי שטיין דנה בקונפליקטים פנימיים הנובעים משאלות על אדפטציה, זהות ושייכות. הפער העומד בין שורשיה האיטלקיים לבין השפה והקודים התרבותיים של החברה הישראלית מהווה לה צוהר לפתח מנגנוני תקשורת חדשים עם סביבות לא מוכרות. תוך ניסיון לברוא מרחב מאחד, כוונתה היא לעודד שיח אל-שפתי שאינו נסמך על ידע נרכש או על תכונות משותפות. צ׳רטי שטיין מתיקה מרחב פולחני חוץ-מקומי אל אזור תעשייה שוקק ומפויח, ומבקשת להשיק את התודעה האנושית לתודעתו של הקוסמוס; שתיהן לדבריה, מתחדשות על פי הגאות והשפל של הסובב אותן. תוך חילוץ היופי מההרוס והקמל, צ׳רטי שטיין מארגנת מפגש חזיתי בין הרוח לחומר ומזמינה את הצופה להתבונן רפלקטיבית במערכות ההביטוס הסוככות עלינו.

​

--------

​

אלנה צ'רטי שטיין, ילידת ,1990 מילאנו, איטליה. בוגרת London in Arts the of University חיה ועובדת בתל אביב.

​

--------

​

לקטלוג התערוכה

​

​

​