איתי זלאיט | חרושת התלמים

בתערוכה הנוכחית מתעמת האמן איתי זלאיט עם שאלות פסיכולוגיות ישנות מבעד לאובייקטים חדשים: מהי מידת הבחירה שלנו בחיים? עד כמה אנחנו נוכחים בהם? ועד כמה אנו נוכחים בתוך ההחלטות שלנו? זלאיט ,אבא טרי ואמן פעיל, מנסה להצית מחדש את חדוות היצירה אל מול המשפך ההולך וצר של שגרת היום יום. הימים נגמרים מהר והשאיפות לא מגיעות לידי מימוש. הוא מסיק שאנחנו כלואים בשני מעגלים: האחד הוא המעגל החברתי של תרבות הצריכה שאינה יודעת שובע ומנסה לשווא למלא אחר חסרים רגשיים וחיצוניים שלנו. המעגל השני, הוא פנימי ואישי לכאורה, אבל קשור בקשר הדוק לזה הראשון. זלאיט רואה באדם המודרני כלי בחייו, ומאמין שרק מתי מעט אינם מובלים ונוכחים בבחירות שלהם. הנוכחות היא אותה מודעות טהורה - זו המנותקת מן המחשבה והצורה, זו השוברת את המשוואה הקרטזיאנית שלפיה המחשבה היא הוכחה לקיומנו. נאחז במשנתו של המורה הרוחני אקהרט טולה, מאמין זלאיט בכוחו של ההווה - של הרגע הזה, ובשערים רוחניים בין הגוף והבלתי מוחשי, הבלתי מובע.

גוף העבודות שמוצג בחלל הגלריה מנסה להוות אלטרנטיבה למערכות הסגורות של היום יום. זלאיט מציג ערב רב של חפצים, בעיקר צעצועים, אותם מצא ברחוב וחיבר באופן אקראי. ניזון מן המורשת הסוריאליסטית והדאדאיסטית של אמנות אוטומטית נטולת תיווך או סימבוליות, יצר זלאיט מהלך הפוך לזה התעשייתי אשר עומד בבסיסם של החפצים. האמן מזכך את המוצרים המעוצבים כדי לפתות את הצרכן, מאחד את האובייקטים כולם באותו אופן (אולי) שבו המוצרים מאחידים אותנו. הוא מבטל את הפונקציות המוצריות שלהם, מחליף את הצבע האגרסיבי והמושך בגוון אנמי וחד ממדי, מאחד את הצורות הסטריאוטיפיות של בובת הברבי והדינוזאור מפלסטיק לכדי מקשה אחת, אל תוך התלם. הפיתוי איננו. עכשיו נותרה רק אותה אגרנות כפייתית מפוארת שפורצת מבעד לחור הצר במשפך חיינו. הריק הגדול נחשף.

כמעיין נובע, נשפכים המוצרים מפתח צינור הביוב ושוטפים את רצפת הבטון הקרה של הגלריה. טבע דומם לא דומם. חלקם מעגליים בצורתם וחלקם מייצרים צורת התפתלות מעגלית בחלל. חלקם שומרים על הנראות היומיומית וחלקם מסווים עצמם  והופכים ליצירת אמנות צבעונית, למובייל ילדותי, לעולם תת מימי. אין משמעות סימבולית אחת שחלה עליהם והם חפים מכללים והגדרות.

הצעצועים, חלקם חדשים, שתוקף חיי המדף של הבטרייה שלהם טרם פג, הושלכו לרחוב כלאחר יד בשקיות זבל שחורות שאינן מתכלות. הם מייצגים את ההיאחזות בצורה, את המחשבות הטורדניות שמובילות אשליות של צורך. הצעצועים ננטשו ממש כמו האידאות העמוקות ממורשת הואניטס - הכל אמנם זמני וחולף אך הנשמה "הנצחית" זקוקה לריגושים מיידים. 

איתי זלאיט (נ. 19). בוגר המדרשה לאמנות במכללת בית ברל ותואר ראשון בפסיכולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה חי ועובד בתל אביב. נשוי לריקי ואב לאסף.

אוצרת: טלי קיים