 |  |  |
|---|---|---|
 |  |  |
 |
רואות יותר
אוצר: יונתן הירשפלד
אמניות: ענת בצר, ספיר גל, אסנת סרבגילי, אלין אלג'ם. יעל כפרי.
קטלוג לתערוכה
ללא יומרה מחקרית או פנורמית הטוענת לאיזשהי תגלית רבת חשיבות. ובוודאי ובוודאי ללא טענה מהותנית על מהות הציור הנשי או המבט הנשי. אלא מתוך ענווה, מנסה התערוכה הזו, לא להצהיר ש- אלא לנסות ולחשוב על-, סוג ההיפר-ריאליזם שמציירות נשים ציירות שאני מכיר.
המחשבה מאחורי התערוכה פשוטה אף היא: כיוון שהריאליזם בציור מזוהה מזה מאות בשנים עם המבט הגברי, וכל המלל המובן מאליו שנדבק אליו במחשבה העכשיוית, יהיה זה מעניין לראות, כיצד נשים לוקחות בעלות על המבט.
ספיר גל מתעסקת בגוף, בייצוג הגוף, בחומרים מעובדים כמו סוכר או אבקות כביסה המגלמים בתוכם פנטזיות, למשל, על מתיקות ונקיון מטאפיזים, אגדיים. הריאליזם בציור שלה קורע את פני השטח של ההבטחה, ומגשים אותה כאימה.
אוסנת יהלי סרבגילי מציירת את החללים הריקים מאדם של ניהול המונים בלוביים האנונימיים של בתי משרדים. הריאליזם שלה רואה אל מעבר לנראה, חושף את ערימות השיש הנובורישי כמצבות קרות העומדות כתחליף למשהו אחר שאיננו. הריק על כן הוא גיבור הציורים הללו, שבריקותם הפנטסטית שבים ונעשים למופשטים.
ציורה של אלין אלג'ם הוא תוצר שיתוף פעולה עם צלמת חיי לילה שתיעדה מסיבת יום הולדת של הציירת ב 2011, המסיבה עצמה על כל רכביה הויזואלים תוכננה ועוצבה ובוימה כדי להיות מצולמת ואז מצוירת. הדיוקן העצמי המשולש אומרת אלג'ם "הוא רגע נוירוטי של הרצון להראות, להיתפס, לתפוס." לטעמי זוהי ראיה הוראה את עצמה. הרואה יותר מהנראה.
זהו הציור הראשון אותו ציירה ענת בצר על פי דמותה. זהו דיוקן עצמי אחורי ה"מציץ" אל רגע אינטימי ופרטי של קריאה. לתוך המסורת של ציור (גברי) של נשים קוראות מתיכה בצר שתי פעולות אינטימיות – פעולת הציור ופעולת הקריאה ומפגישה אותן בציור. המיטה כטריטוריה קרה לעומת השיער המשתפל אל הרצפה החמה כשעיני הצופה נמשכות ללב הציור- הספר המציץ מעבר לכתפה של הדמות השוכבת, האדישה לסביבה ולנוכחות הצלם. החיים כהפניית גב לארצי, הגשמי, הגופני.
בסביבה אשר נמצאת לרוב במרדף אחר האסטתי, מוצאת יעל כפרי עניין דווקא בחקירת הדימוי המעוות- סטיות ביולוגיות ופיזיות שהן מחד תופעות טבעיות אך מאידך מסמלות חריגה מהנורמה האנושית היא פונה לדימויים שעברו תהליכים סינטטיים הכוללים עיבודי פוטושופ, שיבושי סריקה ועוד. סופו של התהליך מטרתו לעורר בצופה מאבק בין תחושות חוסר נוחות ומבוכה לבין סקרנות והתפעלות ובכך לבחון את המתח שבין סיבולת הצופה לחריג לבין תשוקתו בדימוי אסטתי.
בקיצור, נדמה לי, שהן רואות יותר.