להיות יותר מסלע - מבוא
אוצר: שרון תובל
אמנים: יאיר ברק, דנה יואלי, רמי מימון, אמירה ז'יאן, פהד חלבי, דוד עדיקא, אלה ספקטור,
ליאור גריידי, יוסף ז'וזף דדון, מרב סודאי,ראם אהרוני, יובל אצילי, שחר אפק
התערוכה מציעה מבט פוליטי אודות השימוש במושג "האור" באמנות ישראלית עכשווית. "להיות יותר מסלע" מציגה את עבודותיהם של אמנים העושים שימוש באור ככלי להדרה, העצמה, הדחה, דיכוי או השמת דגש על נושאים פוליטיים חברתיים רלוונטיים לתקופה הנוכחית. בתערוכה יוצגו עבודות צילום מתוך סדרות בהם האור המזרחי מוצב אל מול הנוף המערבי, הצללות שנעשו על מנת להמחיש השטחה חברתית ותרבותית, נגטיבים שהורכבו כחיבור להתבוננות מגדרית והדגשתה, ציורים בהם הצבע השחור הוא ניסיון שחרור מהדיון העדתי, לצד עבודות וידאו ומיצבים חדשים. טקסט תיאורטי עם סקירה היסטורית קצרה אודות עבודות שעוסקות בנושא, יחולק למבקרי התערוכה.
"אנו חיים בזמנים שטופי שנאה ובפוליטיקה מקומית מתעתעת, ומנגד חווים עוני יצירתי מצד תערוכות אמנות פוליטיות בולטות. השיח הפך לרדוד מבחינה זו, או מאוד לא ישיר. באמצעות תערוכה זו, בכוונתי להוסיף לשיח הקיים את תרומתי בתחום, לפחות במחקרי האוצרותי, ממקום מאוד לא שגרתי. בתערוכה זו אני מחבר בין הפוליטי, בו עסקתי בתחילת עשייתי באוצרות (תערוכות "טרה נובה" ו"משחקים באש" בקו-אוצרות עם הילה כהן שניידרמן בגלריה העירונית בת ים), לבין נושא המדיום האמנותי כהמשך מחקרי לשתי תערוכות גדולות שאצרתי לאחרונה ("מעברים" בבית הנסן, ו "אוניברסום" בפסטיבל הצילום האחרון).
ברצוני לתת במה וביטוי לעשייה וחשיבה ביקורתית מתוחכמת. התערוכה בגלריה P8 הינה מהלך ראשון במחקר הנושא, שיורחב לתערוכה מוזיאלית. אני רואה את העשייה בגלריות השיתופיות, כמובילות את השיח האמנותי בישראל. הן עדיין חופשיות מאילוצי תקציב ובהן ניתן ליצור ללא תפיסה שיווקית דורסת", לדבריו של האוצר.
האור הוא אלמנט המתהווה ומתקיים בייקום כולו. הוא בונה את החלל. הוא החיים עצמם. האור הוא כלי רב עוצמה היכול לעורר רגשות, תחושות, להעביר סיפורים. שימושו באמנות, לאורך תולדותיה, ואף מראשית היצירה האנושית, התקיים לצרכים אסתטיים אך גם פוליטיים, ביקורתיים ולמטרות שכנוע והעצמה, כמו בפרופגנדה הדתית של תקופת הרנסנס או בצילום ובקולנוע הנאצי של לני ריפנשטאהל. בדומה לצליל הבס, נוכחותו של האור מודעת רק כאשר הוא מודגש בעוצמה או מוסתר, במובן זה הוא מתחבר למושג "האי- נסתרות" (האלתיה) של היידגר, חשיפת אותו חלק שאיננו מסוגלים לתפוס עד כה בשל היותנו טבולים בעולם.
כבר מראשיתה של האמנות הישראלית, בבית הנכות בצלאל, אמנים כמו א.מ. ליליין וזאב רבן, עשו שימוש בדימוי השמש כדימוי אידאולוגי המסמל את השחר המפציע הפורץ גבולות לאומיות חדשות. בעשורים שלאחר מכן, האור הפך למופשט יותר, כסמל לרוחניות והרצון להשתחרר מן העולם הפיזי שראה מלחמות וקשיים רבים. בהשראת אמנים אמריקאים של שנות השישים, כמו ברוס נאומן, פרחה אמנות האור בישראל בשנות השמונים-תשעים, ולא מעט עבודות אור כמו אצל בלו סימון פיניירו או דוד גינתון, נוצרו לשם ביקורת על הממסד הדתי וחיבורו לעולם הפוליטי.