זנבו הארוך של האדם
תערוכת יחיד – עירית בראל בסן
אוצרת: עדיה פורת
בתערוכה מתחקה האמנית עירית בראל בסן אחר מושג היופי. עבודותיה מציגות דימויים של גוף ואיברי גוף באופנים המבטאים יופי, גיחוך, כיעור, סכנה, שלמות ואלמותיות.
היא שואלת: האם היופי הוא רק המעטפת הריקה, הקישוט הסתמי, הקליפה הדקה או שמא יש בו יכולת להצביע על מהות, לחולל מציאות?
היכולת להפריד בין המראה של הדבר לבין הדבר עצמו חדשה יחסית לתובנה האנושית. אפלטון מיזג בראייתו את האידיאה של היופי עם הטוב, החשוב והאמיתי והשתמש במושגים אלה כנרדפים לא אחת בכתביו. בחיבורו "המשתה" אומר אפלטון: "אהבה ליופי, כמו אהבה לטוב, לא צריכה הסבר", הוא מסביר שם כי האהבה היא הגעגועים ליפה העליון, המושלם, הנצחי, שאינו מתהווה ואינו מתכלה, שאינו גדל ואינו פוחת, שאינו יפה ביחס למשהו או למישהו אחר, אלא לעצמו ועם עצמו. סוקרטס מתאר באוזני פידרוס מה קורה לאדם כשהוא נפגש עם היופי העליון: נוצות נשמתו מתחילות לצמוח.
השאיפה התמידית של האדם להיות במצב אידיאלי של יופי, כשירות ועוצמה, היא בלתי נשלטת. יש הגורסים כי המשיכה ליופי מקורה בדחף ביולוגי אבולוציוני. בעל חיים בעל תכונות של יופי וסימטריה נחשב בריא יותר ובעל כישורי הישרדות טובים יותר, בדומה לטווס בעל הזנב הארוך המקושט בנוצות כבדות. הסימטריה מייצגת תקינות גנטית ובריאות בשפת הטבע, וכן מרכזית במושג היופי המופשט - הייחודי לבני-האדם.
בניגוד ליופי הסימטרי והאלוהי המתואר על ידי הפילוסופים הקלאסיים, בראל-בסן מציגה אובייקטים ודימויים סוריאליסטיים-היברידיים המורכבים מצירופים משונים של איברים: רגליים קטנות הצומחות כשערות מראש אדם, שיער המוצג בנפרד מגוף שלם, עיניים המביטות מתוך פה פעור של חתול.
מקורו של המושג היברידיות הוא דווקא בביולוגיה של המאה ה-19. המושג עוסק בעקרונות של שעטנז ועירוב, חיבור של מין עם שאינו מינו. ההיברידיות היא מציאות ביניים המאופיינת בזמניות. היא עלולה להיתפס כחתרנית ואפילו מפלצתית משום שהיא מפרקת את העולם משלמות וממובנות וקוראת להתבוננות קרנבליסטית התומכת בחציית גבולות .
ריקוד הגופים והאיברים של בראל-בסן מזכיר את מושג ה"גוף ללא איברים" שאותו העלה לראשונה המחזאי והמשורר אנטונין ארטו. שאומר מתוך גופו ונפשו הפצועים כי: "הגוף הוא הגוף. עומד הוא לבדו ללא צורך באיברים." בחפשו אחר חופש ומזור מייסוריו הוא מציע שחזור של אנטומיה חדשה, התרחקות מאוטומטיות, ריקוד הפוך.
דלז וגואטרי, במאמרם " אלף מישורים" מראים כי לכל החי והקיים יש פתחים טבעיים לעולם, המשמשים לחילופין של נתינה וקבלה עם הסובב אותו, וכי פעולות, מעשים ותרגולים נתונים בהשתנות מתמדת, אינם נתונים בצורה מקובעת, אינם מובנים לפי חוקיות כלשהי. השלמות היא אשליה ובארגון ההיררכי טמון הסבל.
ניתן לראות בעבודותיה של בראל-בסן הצעה לסוג כזה של יופי הטמון בחסר, ליופיו של גוף מטאפורי שנוח לו בהווייתו החלקית והמקוטעת, ובה שלמותו. מורכבות, מגוון, וחוסר שלמות טומנים בחובם אפשרות לחופש, לחמלה, לחיבור ייחודי ולהתבוננות מסוג חדש.