It's my party

 

על עבודותיו של ינאי יחיאל

 

בניגוד מרתק ומעורר פליאה לאישיותו היצרית והרגשנית, מצלם ינאי יחיאל את מי שממול על הסט, כמעט כמו היו בובות חלון ראווה. אולי הוא עוד ילך את המייל הנוסף: זה דימוי שעניין והטריד את לי פרידלנדר, אירווינג פן, גי בורדן, הלמוט ניוטון, רנקין, ושאר צלמי דיוקן ואופנה מרגשים. ואולי זה מן אינסטינקט כזה של צלמים: הרי צילום הוא לעתים הקפאה של מצב פיסולי - בואך ווסטון, הרברט ליסט, וורנר בישוף, ומייפלת'ורפ. לא מקרי שהפרולוג של שורות אלה נפתח ברכבת של שמות: יחיאל מפליא לפלרטט עם גדולי האמנות, מהאחרון ועד למאנה ו"אולימפיה" האלמותית שלו.

 

יחיאל ותשוקה הם תאומים זהים, אך הוא מגיע אל הסט מפויס ושליו; מכל מקום, יותר מסערה בקנקן חליטת תה. הוא תר אחר הטון, הגוון הנכון והמדויק. בובת חלון ראווה ולחלוחית אנושית. מודל מעניין ומרגש הוא חצי מעסקת זהב או מרומן קצרצר הצפוי ללבלב: כל השאר הם הרגע, הכימיה, המבט שבניהם, והאור שנופל יפה. הכי יפה.

 

שלא כמקובל בימים טרופים אלה, יחיאל מתחייב כאן באומץ: הוא פורש מניפה שכולה סיפור מורכב של דיוקן. כאמור, זה מה שקרה בניהם. בינו לבין המודל. הכי רחוק היה, שהכלה הופשטה עירומה. וכשזה קרה, כאילו דבר לא השתנה, על פני השטח; אלא ששוב דבר אינו כתמול שלשום. וכך אף אצלך, הצופה. אף אצלך משהו בהחלט זז. יחיאל יגרום לנמלים להתהלך בתחתונים וירטיט לבבות. הוא מבין שאמנות תרגש ותחדד, ותרכך ותשיב מזור. מה שכה כובש בעירום של יחיאל זו הנינוחות: גיבוריו משילים את הבגדים בטבעיות, כמו היו מסתובבים כך בביתם שלהם. גם מיזנטרופ כמוני יכול להבין מדוע וכיצד קל להיחשף מול יחיאל הנדיב, החם והאמפתי. עירום כה אלגנטי, מואר ומסוגנן - אם אני זוכר היטב, החיה הזאת טרם קמה מרבצה באמנות הישראלית. ובאשר לכלה שהופשטה עירומה, ובאשר לכלות ולרווקים – כולם, גברים ונשים, ישמשו בערבוביה.

 

בהיר לעין כל, שרוב הזמן הוא מעדיף אותם ואותן בעלומיהם. צעירים לנצח. כמו קראווג'יו מודרני, הוא אוהב אותם יפים אך לא מושלמים, לא דוגמני מגזין. אנטי פוטושופ. אנושיים, פגיעים, ופגומים ומחוספסים במידה שהאסתטי מכיל ומאפשר. פגמים נאים מלידה, קורט מפגעי הזמן. כך חן, הנער-גבר השחום והמרשים, הגרום והשחוח מעט, שכמו קם לתחייה מתוך ציוריו של אגון שילה, או נוכח כאזכור טרי להוד מלכותו זוהר ארגוב; דני, גבר שחור ומחוספס וארצי ונוגה; וינון, שטרם צלח את המאבק בחטטי הבגרות שלו, אך הספיק למלא את עור גופו הרך בקעקועים דרמטיים; כך מעיין, שזה מכבר הועם מעט זוהרה ואינה עוד נערת עמודי הכרומו האלוהית שנהגו עינינו לשטוף; וכך אולה, שקורנת לרגעים ספורים, אך רוב הזמן היא אשה שעברה דבר או שניים בחייה, כולל לידה אחת; ואילו הדוגמנית הקרובה ביותר לשלמות, היא גם הלבושה ביותר.

 

שלוש פעמים אני נזקק ליצירה המילולית והחזותית של בריאן פרי, הסגנון והאגדה: שם התערוכה הוא כשם אלבום הסולו החמישי שלו, המהדהד את יצירתו האניגמטית עד היום, של מרסל דושאן; אולה, אולימפיה של יחיאל, לוקחת לא רק אל ציורו הנפלא והמטריד של מאנה, אלא גם אל עטיפת אלבום מאוחר יותר של פרי בשם זה; ומעטיפת האלבום החד פעמית של "מניפסטו", אלבום להקת האם של פרי, רוקסי מיוזיק, ניבט דימוי של מסיבה, שפוקדיה הן יפהפיות מפלסטיק. הפעם זאת המסיבה של יחיאל והוא יבכה אם ירצה.

 

כוחו של יחיאל בפשטותו. הרגש והאינטליגנציה הרגשית, האנושיות, האינטימיות המיוחדת בסטודיו/בית שבשולי תל אביב – הכל זורם בנתיב החשמל השקוף שבין הצלם, המצלמה והמצולם. ובנסיבות הללו, חסד הצילום הטוב הוא אך  עניין של כמות סחיטות הדק מדודה וזמן. יחיאל מצלם לעיתון, למגזין, ולביתו. זה הכל אנשים. מקבץ התצלומים שאתם רואים עכשיו התגבש והתחדד והתברר מתוך סינון חומר רב ומגוון ואקלקטי. או אז משהו הזדקק וצף: נעורים ועירום, מה שבניהם ומה שמעבר. יחיאל כמו הביט במראה, ומצא את מראהו: מוכר אך גם מפתיע.

 

 

יואב שמואלי, 2014