מֵעֵבֶר לקו המשווה | דנה חרס ולילך ירון 

אוצרת: נטע נחתומי
 

טקס טבילת קו המשווה הוא טקס חניכה הנהוג בקרב ימאים ברחבי העולם ומתקיים בכל פעם לפני אדם חוצה לראשונה את קו המשווה. נהוג לזהות את שורשי המסורת כבר במאה ה־16, בתקופת המסעות האירופיים לחציית "ים החושך", אזור שנתפס כסף העולם הידוע. מתוך מיסטיקה ימית, פחדים מקומות לא נודעים ואמונות דתיות, נולד טקס המעבר הזה, שבמהלכו החיילים הצעירים עברו השפלות, מריחה בזפת והוטבלו במי ים. 

בתערוכה מֵעֵבֶר לקו המשווה האמניות דנה חרס ולילך ירון עוסקות באלמנטים הטרנסגרסיביים - החריגה הזמנית מכללי החברה - של טקס טבילת קו המשווה, אשר מאפשרים לו להפוך יחידים לקבוצה ומסייעים בהתמודדות עם הפחדים הכרוכים במסע אל עבר הלא נודע. אולם את האופי הגברי של הטקס המקורי, שבו המשתתפים נתונים להשפלה ול״זובור״, חרס וירון מחליפות במרחב של הגנה והכלה הדדית אחת כלפי השנייה. השתיים יוצרות טקס חניכה אל עולם האמנות, האמהוּת וגם עצם הפעולה האמנותית. גם החיבור המקצועי ביניהן נטוע בעבודה משותפת וכרוך גם הוא בתהליך חניכה: ירון פותחת בפני חרס את מדיום הפיסול, וחרס מזמינה את ירון לעולם הפרפורמנס.

עבודת הקיר הגדולה אקוויפר מגדירה ותוחמת את הגבולות הברורים של הטקס. מוט הברזל מכופף בין שני לוחות העץ מסמל את מי התהום. בדומה למשתתף בטקס מעבר, המים כלואים בין הסלעים הכבדים, אך כשהלחץ גובר המים שוברים את הסלעים ופורצים מעל פני האדמה ולבסוף חוזרים למעגל ההידרולוגי באטמוספרה של כדור הארץ.  

עץ הדקל, שחוזר במספר עבודות, טומן בחובו שכבות סמליות רבות. זהו אחד מצמחי היבשה הקדומים ביותר, ששורשיו התרבותיים נטועים בטקסים פולחניים ובמיתולוגיה מצרית, שם סימל חיים, שמחה ופוריות. מצד אחד, הוא קשור לדימויים אוריינטליסטיים של טרופיות ומרחבים אקזוטיים, אך מנגד — הוא חלק בלתי נפרד מהנוף המקומי בישראל, שגרתי ובלתי נראה כמעט. הפסל רגל בדלת, נוצר מצד אחד בהשראת ארון נעליים שמגירותיו פתוחות ומצד שני צורתו מזכירה הפשטה של גזע עץ הדקל. הדימוי המשולב בין החפץ הביתי ובין הצמח הטרופי מחבר בין מציאות ודמיון ומצליח לייצג את הפחד לקראת היציאה למסע יחד עם הקסם המפתה של הטקס עצמו. המגירות הפתוחות מותירות צוהר אפשרי לחזרה למציאות. 

בעבודה קץ כל הקוצים, שלד שמלה התלוי מהתקרה, משמש את חרס בפעולה פרפורמטיבית שבה היא עומדת במרכז השלד ותולה עליה מבחוץ זוגות של ענפי דקל יבשים. דרך פעולה זו, היא מבקשת לייצר לה מחסה, שריון לקראת היציאה למסע. אך בדיוק כמו הדקל – שגם הוא גמיש, מתנודד וחסר יציבות – כך גם השמלה הקפיצית לא מצליחה להציע הגנה של ממש.

בעבודת הוידאו, פרדס, מוצג כתר שננטש בחולות. הכתר – אובייקט המסמל הבטחה, אידאה של שלמות – שהפך לנטל: אולי מפני שהיה גדול מדי לחבישה, או כי לא היה איש שיכול לשאת את כובד הציפיות שגילם. פרדס הוא דימוי של מימוש שאינו אפשרי, כמו פאטה מורגנה או מיתוס שמובטח אך לא מתממש. הוא מבטא את הפחדים מן הסף – ממה שממתין בקצה הטקס. התערוכה כולה נטועה בתפיסת הלימינליות של האנתרופולוג ויקטור טרנר, שהתבסס על שלושת השלבים בטקס המעבר על פי ארנולד ון גנפ: ניתוק של הפרט מנקודת קבע מהמבנה החברתי, שהות במרחב סף, מצב שבו הפרט נמצא במצב מעורפל ובלתי מוגדר, הוא כבר אינו במצבו הקודם אך טרם נכנס למצבו החדש, והשלב הסופי, התחברות מחדש, המאופיין בפעולות סמליות המשלבות מחדש את הפרט למצב חדש ויציב, עם זכויות וחובות חדשות. לפי טרנר, דווקא שלב הביניים – הלימבו, המקום שבו איננו עוד מה שהיינו, אך עוד לא מה שנהיה – הוא הרגע שבו נולדת קהילתיות חדשה, שוויונית, ואפשרות לטרנספורמציה. חרס וירון מעוניינות לשהות במרחב הלימינלי, שמעבר למדומיין, להטיל את העוגן בדיוק בקו השמווה, ולבדוק כיצד הוא יוצר הבניות חדשות בעצמן ובמציאות הממשית בסיום הטקס. הלימינליות, מצב הסף, האיזור הלימנלי הוא איזור המופקע מהקצב הרגיל של החיים ובכך מייצר פתח לטרנספורמציה. זהו מצב ביניים, לימבו, זה לא מקום היעד אליו באים או ממנו הולכים.   

 

------

 

דנה חרס 

​

לילך ירון ​

​

------

טקסט מתורגם לערבית​

​