דיס / לוקציה | dis / location​

עדי ארגוב | ניצן בן זימרה | דיוי בראל | עידון גורדון | יעל מאירי | יונתן רייזנר

אוצרת: הדסה כהן

​​​​

המושג "דיסלוקציה" נושא בחובו כמה מימדים. מחד, הוא מצביע על מצב של נקע – תזוזה פתאומית של עצם ממקומה הטבעי בגוף, ומאידך, מתאר תנועה עדינה אך עוצמתית של שכבות בקרום כדור הארץ, תזוזה שמשנה את פני השטח באופן בלתי הפיך. בהקשרים צבאיים, דיסלוקציה מרמזת על תמרון אסטרטגי של יחידות – הזזה במרחב, שינוי מיקום מתוך הכרח טקטי. בכל אלו המשמעות נוגעת לא רק בהעתקה, אלא בפירוק הקשר הראשוני בין הדבר למקומו ויצירת אי-סדר רגעי על מנת לארגן, אולי, מחדש.

 

התערוכה ״דיס/לוקציה״ מאגדת בתוכה פעולות של חיפוש, סימון וטרנספורמציה כמעין מהלך הממפה את גבולות המציאות המקומית מבחינה מנטלית, תרבותית ואישית. העבודות חושפות את הרובד של היומיום, זה שבו חוסר היציבות הופך למצב מתמשך, תנועתי, עד כדי בלתי נמנע.

 

עדי ארגוב מציגה וידאו-אנימציה שבו יד שברירית נעה במחזוריות מצד לצד. במהלך השנים האחרונות, ארגוב חוותה אירועים בריאותיים קיצוניים שבעקבותיהם נוצרה מגבלה פיזית שמיקדה את תשומת ליבה לגוף ופיתחה ראייה חדשה הקשורה לתנועה ולקצב שלה בעולם. היד, המופיעה כאילו היא רדאר סורק, מטרונום, או ענף חורק ברוח, מהדהדת את המאבק הפיזי והרגשי כאחד. 

 

מיצבי הצילום של יעל מאירי מתחקים אחר הדינמיקה של הגוף הקווירי והטריטוריות המקומיות, כשהם מציבים את הגבול כסמן המאפיין זירות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות. תהליך העבודה מתמקד בקווי האיחוי שבין גוף למקום, עור ואדמה, ומהווה דיאלוג עם צורות ביטוי המטילות ספק בתהליכי זיהוי ושיום. בעבודת המיצב ״רילוקיישן״, דימוי הופך לחומר שהופך לבור הנפער קמעה על מנת לאפשר מקום למה שאיננו. הפעולה הצילומית כמו הפיסולית של מאירי מקרבת ומרחיקה אותנו ללא הרף, תובעת מאיתנו מידת-מה של אינטימיות ובו בעת מבקשת לשהות במרחבים לימינליים. 

 

יונתן רייזנר שואב השראה מהרקע האוטוביוגרפי שלו ונודד בין סיפורי עם, יהדות, מיתוסים ומיתולוגיות מגוונות. בעבודת הקרמיקה ״Jewish Drag Queen״, תווי הפנים מעוותים, משוללי כל סממן זיהוי מוחלט, ובכך מציעים קריאה פתוחה ופרועה. בעבודות אחרות, נדמה כי רייזנר מתעמת עם שדים פנימיים - או שמא, מיילד אותם מחדש - ובכך יוצר סיטואציות מתוחות התלויות על בלימה. התוצאה היא סינתזה דיסוציאטיבית, קונדסית, אך גם מסוכסכת ורדופה.

 

בעשייתו, דיוי בראל מחבר בין מבנים ותמונות נוף מישראל ובין נופים מתיירות עולמית. ההצטלבות בין שני הקצוות הללו מחדדת את ההבחנה בין הבטחות אדריכליות, אידיאולוגיות ושיווקיות לבין מציאות נתונה. דרך קוטביות זו, בראל שואל על הדמיון והפנטזיה הכרוכות בזהות לאומית ואישית, ומעמת את הצופה עם הפערים שבין המובטח למצוי. בוידאו ״הנני כאן״, בראל ממשיך לעסוק בהתכות צילומיות. הוידאו עוקב אחר ידו המתמרנת בין אוסף של גלויות נוף ישראליות לבין דמות גזורה של גבר ערבי לבוש כפייה ישוב על חומה ומביט על הנוף המתחלף ברקע מהדהד קולו של יהורם גאון. באמצעות מניפולציה פשוטה, בראל משבש את מראות דפוסי האתוס המקומי ומערער על הנרטיבים הצפויים באופן שנון וחתרני. 

 

ניצן בן זימרה פונה אל החומרים הסובבים אותה, אל מה שנדבק לנעל או נתפס בדרכה לסטודיו, וחוקרת את הקשרים הנסתרים שביניהם. בתהליך היצירה, החומרים הופכים למעין מפעל לייצור זכרונות, והדחף האינסטינקטיבי מוביל אותה לחוויות החורגות מהמובן מאליו. בתערוכה, בן זימרה מציגה שתי עבודות שעוברות עיבוד והתמרה בניסיון למפות את המרחב המנטלי של החומר. דרך שעטנז חומרים ורדי מייד, עבודת הרצפה מתגלמת כתצלום אווירי, בעוד ערימת הכריות המקובעות מהדהדת את המאבק להיאחז במה שמסרב להפוך לממשי. 

 

עידו גורדון מציג סדרת ציורים בשם ״יומני מלחמה״ שנוצרה לאחר אירועי ה-7 באוקטובר. בסדרה זו, גורדון הוא ארכיבאי של תרבות – הוא אוסף דימויים, סיפורים מתוך המציאות המקומית והגלובלית, ומסדר אותם מחדש בתוך מארג מורכב של תת-הכרה פופולרית, זיכרון אישי וטאבו חברתי. כך למשל, הוא מעמיד זה לצד זה איורים לילדים וסיסמאות פוליטיות נוקבות, רפרנסים מתולדות האמנות ודימויים ישירים מתוך המדיה התקשורתית. התוצאה היא דיאלוג מתעתע שבו הצופה נמשכ.ת תחילה אל המוכר, רק כדי למצוא את עצמו.ה בוהה במערך של משמעויות שחומקות ממנו שוב ושוב. ​​​​

​

צילומים: ינון קלפון