![]() | ![]() | ![]() |
|---|---|---|
![]() | ![]() | ![]() |
![]() | ![]() | ![]() |
![]() | ![]() | ![]() |
![]() | ![]() | ![]() |
![]() | ![]() | ![]() |
![]() | ![]() | ![]() |
![]() | ![]() | ![]() |
![]() | ![]() | ![]() |
![]() | ![]() | ![]() |
![]() | ![]() | ![]() |
![]() | ![]() | ![]() |
![]() | ![]() | ![]() |
![]() |
אחת אחת / צאלה גרינברג
אוצר: אבשלום סולימן
שמאל ימין
תערוכת היחיד החדשה של צאלה גרינברג היא ככל הנראה התערוכה האישית ביותר שהציגה עד כה. עבודות קודמות של גרינברג התאפיינו בכושר המצאה ובתחכום ממזרי, ובכל אחת מהן היא 'הפכה על צדו' כל מדיום בו בחרה לפעול. בין השאר הציגה סדרת דיוקנאות מצוירים בעזרת מברשות שיניים חשמליות (החזיר החופשי, 2020), יצרה מודל תלת-ממדי עתידי של שכונת רמת אליהו עשוי יציקות קרמל מסוכר שאספה בין תושבי השכונה (כוס סוכר, 2017), והציבה פנורמה של נופים פנים-גופניים מופשטים באמצעות תחיבת מצלמות זעירות לניקוי אוזניים לתוך פירות הדר (טבע דומם מבפנים ומבחוץ, 2022). עבודות אלה יצרו דימויים של 'נשגב-מוקטן' באמצעות חילוצו מתוך היומיומי והבנאלי. באמצעותם שואלת האמנית שאלות רציניות למדי על מקומו של האמן כסובייקט במעשה היצירה, אך קורצת לצופה ולתולדות האמנות בעין מיומנת. אחת אחת, כאמור, מפנה את הבמה לביוגרפי והאישי, המופיעים עליה עתה כחומרי הגלם המרכזיים לתערוכה כולה.
לאורך כשנה חזרה גרינברג לתקופת הנעורים הפרטיים שלה והתמקדה בזיכרון החוויות מתנועת הנוער, ובחברות בקבוצה הדוקה החולקת מנהגים, שפה ואנרגיה משותפים. התבוננות ברפרודוקציה של הציור "משחקי ילדים" (1560) של פיטר ברויחל האב שלחה אותה למחשבה על המשחק כמסמנה של טריטוריית הילדות. משם הגיעה גרינברג לשדה פתוח בפאתי העיר, טריטוריית ילדות פיזית שבעבר היוותה בית לפעולות הליליות במסגרת התנועה. גרינברג גייסה את אביה בתפקיד הצלם המתעד. יחד יצרו טריפטיך צילומי פנורמי, שבו ההווה מתהווה מתוך זיכרון העבר. בשונה מקטלוג משחקי הילדים של ברויחל, פסיפס הפעולות והמצבים החברתיים שהאמנית מציגה עשוי מסדרה של חשיפות עצמיות שיוצרות יחד לקסיקון גנרי של תנוחות הכנה ופעולה. התוצאה היא מעין דרמטיזציה של אימוני השדאות הליליים של תנועת הנוער, כשבחזקת תנאי הראות המוגבלים מטשטשים הגבולות בין צילום לציור, ובין ההווה לעבר.
הרישומים שמציגה גרינברג מוציאים מהקפאה שיירים של אירועים ושל אתרי משמעות והופכים אותם לאתרים של פעולה והִפָּעֲלוּת. המדורה, המחנה, שקי השינה ופנסי הנייר מצביעים על מטרתה של פעולת ההיזכרות – יצירת מודל של האירוע החברתי מתוך הזיכרון האישי. בתוך המודל הזה עשויה עתה הדרמה להתפתח, אלא שהסט נותר כתפאורה נטלת אירוע. עבודות הוידאו והסאונד מושיבות את התערוכה כולה על מטרונום פנימי המעניק לה קצב ותחושה של זמן. מתוך טלפון קווי נשמעים קולות הנשימה של בתה של האמנית (טלפון נושם, 2021), ואפשר לדמיין כיצד, בהיפוך תפקידים של מבוגר וילד, אנחנו מוזמנים לתרגל נשימה נכונה דווקא מפי עולָל. קצב הנשימות מתערבב בספירה 'אחת - אחת' בווידאו המוצג בסמוך, ופעולת השפה המונה את הזמן החולף קושרת בין הזמן הארצי למרחב הקוסמי של שמיים זרועי כוכבים.
באמצעות ביקור מחדש בסדרה של אירועים ופיברוק שלהם באמצעים אמנותיים, גרינברג מתבוננת במעבר בין ילדות ונעורים לבגרות, בין זמן של משחק והכנה לחיים, לחיים 'עצמם'. כך, היא בוחנת את האופן שבו משחקי נעורים מכינים את היחיד לתפקידים השונים אותם הוא אמור לאייש ביחס לקולקטיב, ואת הדינימקות החברתיות שאנחנו מתרגלים.ות במסגרות כמו תנועות הנוער, כילדים המשחקים ב'להיות גדולים'. במובן זה, אחת אחת מייצרת תיאטרון שבו האני משחק את שלל תפקידיה של חֶברה בהתהוות.
אבשלום סולימן, אפריל 2023
___________
צאלה גרינברג, ילידת 1986, בוגרת תואר ראשון באמנות וחינוך במדרשה לאמנות בית ברל (2016). תחומי העיסוק העיקרים שלה הם צילום, אנימציה ווידאו ארט.
___________




















